בסרטון שנעשה ויראלי תקף הקומיקאי ליאור שליין את תופעת ההתחזקות האמונית של זמרים שפרצו לאחרונה אל קדמת התודעה הציבורית. כך למשל הוא לועג לשחר טבוך ("נאדי באדי") שלובש ציצית אף שהוא מגדיר את עצמו כהומוסקסואל. שליין חוגג שוב ושוב על הנקודה הזאת. איך יכול להיות "הומו עם ציציות". אבל הוא מחמיץ כאן בגדול, כי ההומוסקסואליות היא בכלל לא הסיפור. תמיד היו שומרי מצוות שסטו מדרך התורה בהעדפותיהם הזוגיות. הסיפור האמיתי הוא ששחר טבוך לובש ציצית אף שאינו חובש כיפה. כמוהו גם בן צור, זמר נוסף שחוטף משליין בעוון חוסר עקביות. וזו כבר שאלה ששווה התייחסות: למה הם מבכרים את הציצית על הכיפה?

הרי אם תסתכלו במגזר הדתי, המציאות הרווחת הפוכה. לפי המחקרים, רוב מוחלט של הדתיים (יותר מ־90 אחוז) חובשים כיסוי ראש כלשהו, וכשליש מהם נמנעים רוב הזמן מלבישת ציצית. בקרב מי שמגדירים את עצמם "דתיים ליברלים", לובשי הציציות מונים פחות מחצי.

מבחינה הלכתית, אגב, זו שאלה מרתקת: במציאות שבה בוחרים - מרצון או מאונס - לעטות רק סממן דתי אחד, מה עדיף: לחבוש כיפה או ללבוש ציצית? מצד אחד, ציצית היא מצווה מן התורה אך חבישת כיפה היא מנהג מאוחר הרבה יותר. מצד שני, וזה הצד שאחזו בו רוב הרבנים, לבישת ציצית אינה חובה. אדם שהולך בלי בגד של ארבע כנפות לא עבר שום עבירה, ואילו הליכה בלי כיפה היא אסורה. זאת ועוד, הטעימו הפוסקים, הכיפה היא סמל למחויבות והשתייכות, ולכן היא צעד משמעותי יותר אל עבר קיום של שאר ההלכות.

אלא שזוהי בדיוק הנקודה. בן צור ושחר טבוך לא רוצים כיפה. הם לא רוצים את סמל ההשתייכות והכפיפות. לא למגזר ואפילו לא להלכה. הם רוצים את הציצית. הם רוצים את המצוות. ציצית היא הביטוי הקלאסי לכלל ההלכתי "עשֵׂה דוחה לא תעשה", שמשמעותו, כפי שפירש רמב"ן, היא שאהבה גוברת תמיד על היראה. לכן אנחנו מטילים ציצית של צמר גם בטלית של פשתן, בהתעלמות מן האיסור ללבוש שעטנז. הציצית מרחיבה ומשחררת את הנוכחות שלנו במרחב, בשעה שהכיפה מכפיפה ומסייגת. לכן לא נאתר אותה על ראשיהם של שחר טבוך ושל בן צור.

זו אינה דתיות־לייט וגם לא מסורתיות. ודאי לא זיוף לצורך מכירות, כפי שטוען שליין. זוהי דתיות רבת עוצמה שבחרה לדחוק הצידה את סממני ה"עבד" ביהדות, כפי שניסח זאת ספר הזוהר, ולאמץ את עולמו הרוחני של "בן".

שליין תוקף לא רק את שחר טבוך ובן צור, אלא גם את עומר חזן. אך המושא הראשון והעיקרי של הסרטון שלו הוא הזמרת אודיה. איך ייתכן, מקשה עליה שליין, שבשירים שלך את מדברת על אמונה ועל שבת ועל שמירת כשרות, אבל בהופעות את "מתלבשת איך שאת רוצה", כלשונו?

הבחירה לתקוף את אודיה מעניינת, כי שליין מתפרץ כאן, כאילו חשף בפנינו סוד נסתר, לדלת שאודיה פתחה לנו מזמן. היא הראשונה להעיד על עצמה בשיריה שהיא "חצי חרדית וחצי לבושה". זו הבחנה חדה ומדויקת, כמו הרבה טקסטים של אודיה (בסיכום השנה של ספוטיפיי התברר שהתא המשפחתי שלי נמנה על שלושת האחוזים העליונים ממאזיניה). החלק שומר המצוות שבה אינו מסורתי ואינו דתי־לייט. הוא חרדי לחלוטין. כשהיא שרה למשל "אבא אין לי שאלות / אצלי הכול ברור", זה טקסט חרדי. כשחנן בן־ארי שואל "מה אתה רוצה ממני, מה?", אודיה מבקשת כבת המתחטאת לפני אביה "תלמד אותי אהוב שלי איך מברכים / כמו על הטוב שבחיים גם על הרע". ולא שוכחת גם לשאול אותו, בשיר הראשון שלה שתפס את תשומת ליבי לפני שנים, "מה איתך אבא, איך אתה מרגיש?"

זו אינה מחויבות של נתינים לאדונם אלא התמסרות משפחתית מלאת תשוקה, יצרית. וכמו אצל כל בן ובת (שלי, על כל פנים), היא לא כוללת בהכרח את השלמת כל המטלות. מה שלא הופך אותה לפחות מלאה או לפחות משמעותית. ועם כל זה, שליין צודק בכך שהיא חלקית. ומתוך המון חיבה לבנים ולבנות הללו, נזכיר שלא נאמר עלינו רק "בני בכורי ישראל", אלא גם "עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".