גם כשנדמה לי שכבר כתבתי עליו הכול, אביתר בנאי בא ומעניק ברוב נדיבותו סיבה טובה לכתוב עליו עוד משהו, עוד פרק בסיפור המתמשך שידידי החכם אלעד בר־נוי קורא לו: ״המקרה של אביתר בנאי״. וככה, בשבוע שעבר נסעתי למועדון הבארבי בנמל יפו למופע הקאמבק ל״שיר טיול״ - האלבום השני והפחות מוכר של אביתר, משנת 99׳.

כמו שאני אוהב לספר, אצל בחורי ישיבה הרבה פעמים ההיכרות עם מוזיקה, סרטים, ספרים ושירים מתרחשת בסדר הפוך או באי־סדר מוחלט, במעין shuffle. ההיכרות שלי עם אביתר בנאי הייתה בגיל 17, כשבמקרה עברתי ליד חנות התו השמיני בירושלים וראיתי בחוץ רול־אפ עם עטיפת אלבום שתפסה לי את העין. נכנסתי וקניתי אותו בכל דמי הכיס שהיו לי ובתוך זמן קצר חרשתי עליו בדיסקמן פנסוניק עד שנשרט לגמרי.

אני ממש זוכר את התחושות בגוף. השורה ״לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה / להציע לך כוס מים״ הייתה בשבילי החידוש הכי מסעיר באותה התקופה, וכתבתי אותה באותיות גדולות בעמוד הראשון של המחברת שלי. השורה הזאת הייתה משמעותית בשבילי עד כדי כך שבזכותה כתבתי בעצמי דברים שלא העזתי לכתוב קודם. קשה לי להסביר בדיוק למה, אבל ככה זה היה.

אביתר בנאי דיבר באלבום ההוא תדר שהיה קיים באיזו שכבה תת־עורית בחיים שלי בתור בן להורים חוזרים בתשובה, אבל לא ידעתי לתת שם ומילים לתדר הזה. יש מצב שאפילו התכחשתי אליו, לרגעים. אחר כך הורדתי את כל הדיסקוגרפיה של אביתר מאתר שקראו לו f2h, ובנסיעה למחנה הקיץ של הישיבה שמעתי לראשונה את האלבום הראשון המיתולוגי. אני זוכר את הראש שלי צמוד לשמשת האוטובוס. זוכר שהבנתי שיש פה סיפור, והסיפור הזה מרגש אותי ומסעיר אותי ומדבר אותי, ומה שהכי יפה הוא שאין בו שום דבר צפוי. לעולם אינך יודע מה הפרק הבא או מה יקרה תכף או באלבום החדש. ותמיד, באיזה קטע עמוק ומסתורי, יש הלימה בין היצירה המתחדשת והמחדשת של אביתר בנאי לחיים שלי עצמם. ולא רק שלי, מן הסתם.

אני זוכר את עצמי יושב על מדרגות בית האופרה במופע הקאמבק לאלבום הראשון לפני שלוש שנים. הגעתי לשם היישר מהלוויה של הרב אורי זוהר. זה היה יום מעורבב ואינטנסיבי. ושוב, כמו באיזה תסריט מושלם מלא מהמורות ונקודות מפנה, החוטים שוב התחברו וקשה היה שלא למצוא את הקשר בין הרב אורי - הטוטלי, שצעק קאט וחתך את חייו לשתי תקופות שונות בתכלית אך גם דומות להפליא - ובין הערב שבו אביתר בנאי חוזר לנגן את האלבום ״ההוא״ באיזו השלמה של ריפוי פנימי מודע מאוד, אפילו טיפולי, בין כל התקופות וכל השינויים.

כך גם בשבוע שעבר, במופע החזרה ל״שיר טיול״. 26 שנה עברו מאז שיצא. בזמן אמת היה דיבור על זה ש״עכשיו עושים אלבום שלא יצליח״ וככה היה. אף אחד לא ממש הבין מה קשור הטראנס הזה פתאום, ומה הטקסטים המשונים האלה והעטיפה החידתית עם דיוקנאות הרב קוק וא"ד גורדון. לא בטוח שגם אביתר בנאי בעצמו הבין מה בדיוק קרה שם. ובהופעה עצמה, בכנות האופיינית לו, הוא די הודה בזה.

אבל אז, רגע אחרי ש״שיר טיול״ נוגן במלואו והרעיד את אמות הסיפים של המועדון, אביתר ביקש לנצל את ההזדמנות לשיר כמה שירים שבדרך כלל הוא לא שר בהופעות. הוא נעמד ליד אחת המקלדות, אלומת אור נזרקה עליו מאי שם, אקורד בודד נוגן והמילים המינימילסטיות של ״הרמח״ל״ מילאו לפתע את חלל הבארבי: ״איזו מציאות זו הייתה / בארבע בבוקר / קוראת ספר של הרמח"ל / והעיר שקטה / ציפורים של בוקר / מה שחסר לא באמת חסר / וחבל אפילו למצמץ…״

מבעד ללחלוחית בעיניי הסתכלתי לרגע על הקהל. קהל שכל אמן בישראל היה רוצה. ולא רק בגלל הגיוון המגזרי, הגילאי והסגנוני שלו. בגלל הקשב. הקהל של אביתר בנאי מקשיב לו. מקשיב לסיפור. סיפור שנע ונד בין תקופות ומקומות, בין בדידות ומשפחה, בין גוף ונפש, בין הצלחה וכישלון, בין הזיות לקרקע פורייה, תל־אביב, מצפה־רמון, ניו־יורק, ירושלים וככה, כמו בהמשך טבעי ומתבקש אך גם מאוד מפתיע, אחרי הטראנס של שיר טיול, בא הרמח״ל. והשיר הזה, במעט המילים שלו יש מטען שיכול לעקור הרים. למרות שהוא בעצם רק תמונה. תמונת סיום של סרט. כזו שמסכמת חיים שלמים, אבל גם מזמינה את מה שיבוא אחר כך. את מה שאף אחד לא יכול לצפות, כנראה גם לא אביתר בנאי בעצמו ומה שחסר לא באמת חסר. ישתבח.