הממשלה מנסה להשתלט על התקשורת! שימו לב לזה. במסגרת החוק החדש של השר שלמה קרעי תוקם "רשות" שתפקח על שידורי החדשות ותוכל להטיל קנסות(!) על גופי תקשורת אם הסיקור לא ימצא חן בעיניה. למשל, אם תחנת רדיו מסוימת תסקר את המלחמה בעזה באופן שלא נראה לחברי הרשות – הם יוכלו לתת לה קנס של 80 אלף שקל, ואם ערוץ חדשות יגזים עם הפרסומות – הוא יכול לחטוף עיצומים במאות אלפי שקלים. ומי ימנה את חברי ה"רשות" הכל כך אובייקטיבית הזאת? החוק קובע במפורש: "הממשלה תמנה, לפי המלצת השר... מועצה בת 15 חברים, ומביניהם את יושב ראש המועצה". הבנתם את זה? קרעי לבד ימנה, אחרי "התייעצות" פיקטיבית עם כל מיני גופים, את כל חברי המועצה שישלטו בפיקוח על תכנים בערוצי החדשות.

וזה לא הכול. הרשות תוכל להסמיך מפקח מטעמה שלפי החוק כלי התקשורת חייבים לאפשר לו "להיכנס לכל מתקן, משרד, אולפן או תחנת שידור"; הוא יהיה "רשאי לעיין ולבדוק כל מסמך, רשימה, ספר חשבונות, פנקס, מאגרי מידע ממוחשב או הקלטה", והסעיף הכי דרקוני קובע שערוץ תקשורת שלא ימסור את כל אלה למפקח הממשלתי – "דינו מאסר שנה". יש השתלטות פוליטית יותר מפורשת מזו? ממש בולשביזם בחסות המדינה. הדבר הזה באמת הולך לעבור?

התשובה היא לא. למה? כי הוא כבר עבר. מה שתיארתי הוא לא באמת חוק השידורים של קרעי שעבר השבוע בקריאה ראשונה, אלא המצב הקיים בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. כן, קצת רימיתי. הגוף הזה, שאת כל חבריו ממנה שר התקשורת לפי החוק מ־1990, מוסמך לקנוס גופי תקשורת על הפרות, בין השאר גם של תוכן השידורים עצמו. קראתי השבוע בעיון את החוק של קרעי, את דו"חות הוועדות שהובילו לגיבושו, ואת מרבית הביקורות שנכתבו נגדו – והדבר הבולט הוא שאין קשר בין התוכן ובין ההפחדות. עיתונאים וגופי תקשורת יצאו למאבק נגד "חוק ההשתלטות", אבל מכל דברי הביקורת שלהם נעדרת עובדה פשוטה – תיאור המצב הקיים. לעומתו, מרבית המהלכים של קרעי מבטאים נסיגה במעורבות הממשלתית בתוכני התקשורת, ולא הגברה שלה.

זה לא אומר שהרפורמה של קרעי בהכרח טובה. קראתי את החוק וחשכו עיניי מכמויות הרגולציה. ניכרות בו ערימות של חובות, מרשמים, דיווחים ושלל הגבלות שמטילה המדינה על גופים פרטיים ומסחריים. תיקון אמיתי לתחלואי הפיקוח הממשלתי על ענף התקשורת צריך לכלול בעיקר את הסרת ידיה של המדינה מהתחום, והבנה שזה מרדף חסר סיכוי. כיום אתרי החדשות באינטרנט חופשיים מרגולציה, המצב בהם כל כך נורא? ואם תחילו את הרגולציה שם – תגלו פתאום שלבחור שמכנה את עצמו "אבו עלי אקספרס" בטלגרם יש יותר מחצי מיליון עוקבים, כלי תקשורת לכל דבר שאפילו מוכר פרסומות. תחייבו אותו להזדהות ולעמוד בתנאים? זה ייקח עוד עשור, ובינתיים יצמחו גופי מדיה חדשים.

מה שחובבי הרגולציה המוגזמת לא מבינים הוא שאנחנו, האזרחים, לא אידיוטים. אנחנו מסוגלים לצפות בערוץ 12, לזפזפ ל־14, לקבל פוש מ־ynet, לגלול ברילזים של משפיעניות ולהבין את ההבדלים בין כל יצרני התוכן הללו. את ההטיה, את הסגנון, את האינטרסים – הכול מובן. כל ילד בן 12 בטיקטוק יודע לזהות בארבע שניות את ההבדל בין תוכן אותנטי לשת"פ, ואנחנו לא זקוקים למדינה האימהית שתגן עלינו מפני הטיה אפשרית בתכנים. זה לא רק אנכרוניזם, זה גם פתח לסתימת פיות ולכל מיני התערבויות פוליטיות. אחרי שני עשורים של שוק אתרי חדשות באינטרנט משגשג, צריך להיות ברור לכול שמשימתה העיקרית של המדינה בקשר לזה הוא להסיר את ידיה מהאירוע. שחררו.

אני מבין היטב מניין מגיעים החשדות ברפורמה שמוביל השר קרעי, מהפחות ענייניים בשרי הממשלה (בעבר מתחתי עליו כאן ביקורת, ובתמורה זכיתי להאשמה מופרכת על ידי ראש המטה שלו שיש לי קרבה משפחתית ליו"ר הדואר). גם דרישות החוק שלו בעניין דיווחים שנתיים של ערוצי תקשורת ושליחת נתוני רייטינג, הן התערבות מיותרת של המדינה במקום שהוא אינטרס של חברות מסחריות. הטענה של השר קרעי כי החוק שלו יוביל להורדת מחירים היא שיווק שאין לו קשר לתוכני החוק, ובכלל, יש לנו רשות תחרות, למה צריך להסדיר בנפרד את התחרות הספציפית בענף התקשורת? ועדיין, אני ממליץ לכולם לקרוא את חוק השידורים של קרעי ואת הביקורת שמותחים עליו פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ולהתרשם בעצמכם מעוצמת הסילוף.

שליטה מופחתת במינויים

נציג כמה דוגמאות. בכתבה בדה־מרקר שסיקרה את "הסכנות לתקשורת החופשית בישראל", נכתב בקשר לסגירת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין ש"תוקם רשות חדשה שרוב חבריה ימונו על ידי שר התקשורת. הסכנה: מנגנון המינוי מאפשר שליטה פוליטית". מפחיד, נכון? אבל אין שום אזכור לכך שבמצב הקיים הממשלה שולטת לחלוטין ב־15 המינויים ברשות השנייה, וברוב המינויים במועצת הכבלים והלוויין. חוק השידורים מציע לסגור את שני הגופים האלה, ולפתוח רשות עצמאית של 7 חברים, שהממשלה תמנה ארבעה מהם, לפי המלצת ועדת איתור.

בכתבה באתר "מאקו" שכותרתה המעודנת "שינוי חוקי הבחירות? קרעי מצא דרך יעילה יותר", מסבירים לנו כיצד החוק החדש מהלך אימים על התקשורת. לדוגמה, החוק של קרעי מציע "לבטל את ההפרדה המבנית בין הבעלים של ערוצי התקשורת לבין חברת החדשות... זו בדיוק היתה שיטת ויקטור אורבן לחיסול התקשורת בהונגריה – להפעיל לחץ על בעלי הערוצים דרך עסקיהם האחרים". שוב נפלה עליי אימה בתור עיתונאי. הונגריה! אורבן! מה צריך יותר?

מה שחסר בסקירה הזאת הוא העובדה שאותה "הפרדה מבנית" בין החדשות לשידורים מסחריים ייחודית לרגולציה הישראלית, ולא קיימת ברוב מדינות המערב. למעשה, גם בישראל היא קיימת היום רק בערוצים 12 ו־13, שכן ערוץ 14, לדוגמה, מוגדר למרבה האבסורד "בעל רישיון זעיר" - מה שמעניק לו פטור מחובות רגולטוריות כבדות של הערוצים המסחריים האחרים. המחשה ברורה למה שקורה עם עודף רגולציה שמאפשר לשלטון להיטיב עם החפצים ביקרו. והשלטון, כידוע, מתחלף. בעבר היה גם פער ניכר בין חובות ההפרדה שהושתו על ערוץ 2 לעומת ערוץ 10. גם בכלי התקשורת האינטרנטיים או ברדיו – אין חובת הפרדה בין חדשות לשאר ענפי התוכן. האם חדשות הרדיו נראות מהימנות ומגוונות פחות משידורי הערוצים 12 ו־13?

כל מבקרי החוק גם מזכירים את "הקנסות הדרקוניים" שתוכל רשות התקשורת החדשה להשית על חברות התקשורת, עד 1% ממחזור ההכנסות השנתי, מה שיכול להוביל למיטוט של ערוצים וגופים שאינם חביבי הממשלה, שכן היא שולטת במינוי רוב חברי הוועדה. משום מה, באף אחת מהסקירות הנ"ל שקראתי השבוע לא הופיעה העובדה הבסיסית שרק לפני חודש וחצי איימה "הרשות השנייה" על ערוץ 13 כי אם לא ימנה מנכ"ל לחברת החדשות היא תקנוס את הערוץ במאה אלף שקלים מדי שבועיים. וכזכור – יש לממשלה שליטה של 100% במינוי החברים ברשות.

וכמו שהוזכר בפתיחה, להם יש סמכות להטיל קנסות במאות אלפים ובמיליוני שקלים, ולאורך השנים הם גם השתמשו בה פה ושם. יותר מזה, מועצת הרשות השנייה מוסמכת לבטל זיכיון לערוצים, מה שיהפוך את שידוריהם לעבירה פלילית שדינה מאסר. בחוק הקיים, שאותו קרעי רוצה לבטל, יש חובה ש"חברת החדשות תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה". בסמכותה של הרשות השנייה להטיל קנס בגין הפרה של הסעיף הזה.

לעומת זאת, בחוק החדש כמעט ואין אזכור לתוכן שידורי החדשות עצמם. פרק הקנסות מסמיך את הרשות החדשה שתוקם להטיל עיצומים על ספקי חדשות, אך ורק בגין הפרות של הרגולציה עצמה, כמו הימנעות מרישום כספק או עבירה על חוקי התחרות. ב"ועדת העיצומים" שתקים אותה רשות יהיו שלושה חברים, שלאחד מהם כושר לכהן כשופט שלום, ותהיה לגוף שמקבל את הקנס זכות טיעון בפניה.

עברתי על כל 158 העמודים בחוק החדש של קרעי, ולא מצאתי בהם התייחסות לתוכן החדשותי המשודר חוץ מבסעיף 68: "ספק חדשות יספק תוכני חדשות מדויקים ומהימנים ולא יבוטאו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהליו ובעלי מניותיו". ובניגוד לחוק הקיים – אין סמכות אכיפה לגבי הסעיף הזה. ביחס לתוכן המשודר, ישנה אכיפה רק ב"שידורים אסורים" כגון תכנים פורנוגרפיים, הסתה וכיו"ב. ככלל, ביחס למתח המובנה שבין חופש הביטוי ובין הרגולציה על התקשורת, הרפורמה של קרעי מאמצת שיטה הנהוגה במדינות כמו נורווגיה או שווייץ, שבהן כל גוף תקשורת מייצר לעצמו "תקנון אתיקה" ויש עליו חובה רק לנהוג בשקיפות ולפרסם אותו לציבור.

איך מטפלים בשקרים?

זו הפעם העשירית מאז שנת 1996 שוועדה ממליצה לשנות את הרגולציה המוטרפת בתחום התקשורת. 7 החלטות ממשלה עוגנו בנושא הזה, אבל היישום היה אפס. יש אומרים, בליכוד אוהבים לדבר על פתיחת שוק התקשורת לתחרות, אבל במבחן התוצאה הם מגלים חיבה לרגולציה שמאפשרת להם דווקא לחזק את השליטה בגופי התקשורת. גם עכשיו, קשיים פוליטיים נערמים על רפורמת התקשורת של קרעי, וכרגע נראה שהמכשול המרכזי הוא בתוך מפלגתו שלו – עימות בינו ובין יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, שמטרפד לו בינתיים גם את היוזמה לסגירת תאגיד השידור הציבורי.

ועדיין, קריאת דו"חות הוועדה שמלווים את הצעת החוק הזאת מגלים עבודת מטה רצינית בהרבה מהמצטייר כלפי חוץ, עם ניסיון השוואה עקבי לגוף הרגולציה הבריטי OFcom ומבט מקיף על המצב הקיים בישראל, הכשלים בו - שברורים לכל מי שקורא את חוק הרשות השנייה - ומה עושים במדינות העולם המפותח. התוצאה, לדעתי, עדיין רוויה מדי ברגולציה, אבל משופרת פי כמה מהמצב הקיים.

אני לא יודע אם לחתום על הרפורמה הזאת בשתי ידיים, ואם מסתתר בה איזה סעיף שעלול להפוך את כולנו לעבדים נרצעים של שר התקשורת הנוכחי שלמה קרעי, או שמא של שרת התקשורת הבאה נעמה לזימי. אבל בדבר אחד אני בטוח אחרי שקראתי את החוק כולו – מי שמספר לכם על חוק שיוביל להשתלטות הממשלה על התקשורת בלי להשוות למצב הקיים בחוק הישראלי – פשוט משקר. ובשקרים בעיתונות אין שום צורך לטפל באמצעות קנסות או ביטול זיכיון, תודה לא־ל, אלא באמצעות ביקורת עיתונאית.