כמה ימים אחרי שנוה שלנו נהרג הבנתי שזה קרה בתוך בית. בית 512 בשכונת הזיתים בבארי. נוה נפצע בו אנוש, בעודו מגן על הכוח שהיה בתוכו. המחבלים נתנו מכת אש מתוך בית משפחת הרן שנמצא ממול. קודם הם רצחו וחטפו את מי שהיה שם בבוקר החג, ואחר כך הפכו את המקום למפקדה שלהם. נוה נהרג במהלך קרב הרואי לשחרור קיבוץ כבוש במדינת ישראל. כן, זה עדיין נשמע הזוי. ומכיוון שבארי נמצא במרחק שעה מהבית, בתוך הגבולות הריבוניים שלנו, ידעתי שאני יכולה להגיע לשם. ביקשתי ללכת את הצעדים שהוא הלך באותו יום, לנסות להבין מה הוא ראה, מה חשב ועל מה נלחם. בתחילת המלחמה קיבוץ בארי היה שטח צבאי סגור, אבל איכשהו הצלחתי להסתנן פנימה ולסייר בקיבוץ עם חברים מהצוות שלו. הם שחזרו את מה שעבר עליהם־עליו בקיבוץ, שאליו הצליחו להגיע אחרי קרבות רבים בדרך.

כמה ימים לפני התקשרתי לאחד מאנשי הקיבוץ וביקשתי ממנו לדעת מי גר בבית הזה, שבו נשם נוה את נשימותיו הכמעט אחרונות. הרגשתי שיש משמעות לעובדה שזה קרה דווקא בבית הזה ולא בבית אחר. רציתי לשמוע על הרוח.

הגענו לקיבוץ ועשינו את הדרך, וכשהתקרבנו לבית 512, ראינו חבורה של אנשים עומדים ומרימים חפצים מתוך החורבן. אחרי שיחה הבנתי שאלה הם הילדים של יובל ומעיין בר, בעלי הבית, שנרצחו כבר בסביבות השעה עשר בבוקר. כמה שעות לפני שנוה וחבריו הצליחו להגיע ולהפסיק את הרציחות והחטיפות בקיבוץ. זה היה מפגש כואב ומרגש. אני ביקשתי סליחה על שהם לא הגיעו בזמן, הם ביקשו סליחה שהוא נלחם על הבית שלהם עד כלות. ביקשתי שיספרו לי על ההורים. בתוך בית מפורק, מצולק מרימונים, יריות ודם שעוד היה על הקירות, הם סיפרו על זוג נפלא, צבעוני ומלא חיים, זוג שאהב את הילדים והנכדים והיה מקור לכוח ונחמה. אחר כך הבנתי שבבית הזה ממש נהרג למחרת שמחת־תורה אריאל אוחנה מגדוד 890 של הצנחנים. אריאל הסתער על מחבל שפצע את אחד ממפקדיו, ונהרג בבית. הוא אהב את החיים, מוזיקה, מסיבות וטיולים. בינינו, המשפחות החסרות והמתגעגעות, נוצר קשר מיוחד. קשר של הלב שאי אפשר להתירו.

כמעט אין בית שעומד על תילו, בשלמותו, בשכונות הכרם והזיתים, השכונות המערביות של הקיבוץ. הבתים מפויחים, שבורים, אילמים. 340 מחבלים היו כאן, לפי תחקיר צה"ל. בשיא הלחימה היו כאן 720 לוחמים ממגוון כוחות ויחידות. ובתווך, בין המחבלים ללוחמים, התושבים. מתחבאים בשיחים, בממ"דים, באימה. לפעמים עם הרוגים ופצועים בתוך הבית.

בחשיבה משותפת, ובכוחות אדירים, רגשיים ומעשיים של ילדי משפחת בר, בית 512 הפך למקום מיוחד בתוך השכונות האלה. הם ניקו את הבית, הציבו בו כיסאות וספסלים, הוסיפו עציצים, ואנחנו, כולנו, תלינו בו שלטים שמספרים את הסיפורים של יקירינו. שלט קטן ותמציתי על כל אחד, ועוד שלט אחד, נוסף, שכתבנו עליו "הזמנה למפגש" עם שיר של נעמי שמר. במרכז הבית הניחו הילדים (שרובם הורים בעצמם) רעפים ושברים מתוך הבית, ולידם טושים, כדי שמי שעובר בבית יוכל לכתוב את אשר על ליבו. בבית הזה אי אפשר לטגן חביתה או לשבת על הספה. אבל הוא בית. אי של שקט, של מפגש, של עצירה ומחשבה איך ולמה כל זה אירע לנו, לכולנו. את מי ומה איבדנו, מה זה אומר לנו, ואיך נמשיך מכאן.

עבורי, בית משפחת בר היה לכתובת. מקום להתחבר ליום ההוא, לקיבוץ, למשפחת בר, לאריאל ולנוה. להרגיש בגוף את מתקפת הפתע ואת מה שהעזתים זממו לעשות לכולנו. להבין מה הם כן הצליחו, ולהחליט שוב ושוב שהם לא ייקחו יותר ממה שכבר לקחו. להתחבר בכל פעם מחדש לרעות, לערבות ההדדית, לתושייה ולאומץ. כשאני מגיעה לקיבוץ ולבית, הלב שלי צונח מגודל הכאב, אבל באופן מוזר הוא גם נרגע. רבים ביקרו בו, והוא הפך למקום מפגש והתייחדות. ועם כל זה, ידעתי שעתידו של הבית לא ברור.

השבוע החליטה קהילת בארי באופן סופי על גורלם של הבתים הפגועים בקיבוץ. לאחר דיונים רבים וכואבים הוחלט שהם ייהרסו, ורק אחד יישאר, כדי לספר את הסיפור. הבית של משפחת בר לא יהיה האחד. כבר חודשים ארוכים אני יודעת שזו התוכנית שעל הפרק, ואני מבינה את חשיבותה. אבל כשההחלטה הגיעה, זה כאַב. התערבלתי מבפנים. כל כך חשוב לשמר את מה שהיה כאן. יש אנשים שכבר שכחו במי אנחנו נלחמים. מה יהיה אחרי שההריסות יפונו, והמקום יהפוך לרחבת דשא גדולה ומזמינה? ואיך ייעלם מהעולם הבית הזה והחיים שהיו בו והרגעים האחרונים של זוג ושני חיילים, וכל מה שיש בו מאז? ומנגד קיימת ההבנה שלחזור ולגור בבארי, לבנות אותו מחדש, זו החלטה חשובה ולא קלה. נכון, הקיבוץ הוא הבית וחזרה אליו היא ניצחון, אבל הסיכון לא נעלם. השכנים מעבר לגדר הם אותם שכנים, והטראומה קמה לתחייה בכל יום בין הבתים האלה. מישהו אמר שאי אפשר לחיות ליד אושוויץ. זה נכון, במיוחד אם אתה ומשפחתך הייתם הקורבנות.

כשאני לא יודעת, אני מתייעצת. שאלתי את ילדי משפחת בר מה הם חושבים ואיך הם מרגישים עם זה. ארבעתם הסבירו, כל אחד מהזווית שלו, שהלוואי שהיה יכול להיות אחרת, אבל למרות הכול, הם מרגישים שזה הכיוון הנכון. המבט צריך להיות קדימה. בדרך הארוכה לשיקום, דרך שאנחנו עושים כיחידים וכעם, יש מהמורות ונפילות והתבלבלויות וסימני שאלה. היא לא חלקה, והרבה פעמים צריך להתנער ולהתגבר ולהתאמץ לחזור אל המסלול שסימַנו לעצמנו ברגעים של כוחות ושפיות. מסלול של בניין, של חיים.

ואני חושבת על ילדי משפחת בר, ששכלו הורים וחברים ומבוגרים רבים שליוו אותם מהיום שבו נולדו. הם איבדו בית ואת הביטחון בעולם, ואף על פי כן הם נאחזים בחיים ובונים משפחות ובוחרים להיישיר מבט אל העתיד שנכון לקיבוץ. אני מביטה בהם ומשתאה ומודה עליהם, על הכיוון שהם מסמנים לי. הכאב לא נעלם, אבל הראש אומר קדימה. בואו נתמקד בבניין ונקווה שנדע איך לזכור ולהזכיר ולספר את מה שהיה שם. והחבורה הזאת, שמרגישה לי כמו משפחה, נותנת לי כוח ונחמה. נדמה לי שזו המשמעות העמוקה של בית.

Ofralax@gmail.com