צעירים ישראלים רבים שחווים לאחרונה תהליך התחזקות באמונה ובביטחון בקב"ה ושל קִרבה אליו, שרים בהתלהבות: ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב; או מתפללים לפני צאתם לקרב. בנוסף, ישראלים רבים, ובהם גם אנשי שלום מובהקים, התפכחו בעקבות טבח ה-7 באוקטובר שפתח את המלחמה ואין להם יותר עניין בשכנוּת מהסוג העזתי. האם יש דרך שעדיין לא ניסינו שאולי תפתור את ההתמודדות שלנו אל מול אויבינו? הייתכן שיש קשר בין דרך כזאת לבין התהליך האמוני שמתחדש בקרב הצעירים?

במשך מאות שנים של גלות, שמרה לנו ארץ ישראל אמונים: הבטחת התורה "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כ"ו ל"ב) נתקיימה במלואה, שום אומה לא הצליחה להיאחז כאן בהיעדרנו, לכבוש את הארץ ולהחזיק בה בפני עצמה אלא כחלק מאימפריה כללית באזור. והנה דווקא בחזרתנו ארצה – כשהרי ישראל ענפיהם נותנים ופריים נושאים, ובמקום ביצות שַׂלְמת בטון ומלט, חקלאות וחרושת ומה לא – דווקא אז צומחת וגדֵלה לצִידנו, כמעט יש מאין, ישות נוספת. למה שמרה לנו הארץ אמונים כשגלינו מעליה, ואילו בשובנו אִפשרה לעם נוסף להיאחז בה?

שיבת ציון התחילה בדרך הטבע בלי לחכות למשיח צדקנו, ולשם כך צריך היה חלק נכבד מעם ישראל לעבור תהליך של חילון. שיבת ציון נפתחה בבניין החומר קודם ותוך הזנחה יחסית של הרוח. מה היה קורה אילו הארץ הייתה נשארת ריקה ולא היינו צריכים להילחם עליה רק לבנות ולהיבנות. מה היינו בונים פה אלמלא הבעיה הפלשתינית. דמוקרטיה חילונית מערבית בלי שום ייחוד יהודי וייעוד יהודי, או במקרה הטוב עם יהודיות תלושה ומטושטשת שלא הייתה מחזיקה מעמד יותר משניים-שלושה דורות. מה שעדיין מאלץ אותנו מדי פעם לענות על השאלה למה דווקא פה, להתחבט בזכות הקיום שלנו, להתמודד עם שאלת הזהות הלאומית המסוימת שלנו – זו המלחמה שלא די לה ולא הלכה למקום אחר.

בפרשת האזינו (דברים ל"ב כ"א) אומר הקדוש ברוך הוא (בהתייחס לישראל): "הם קִנאוני בלא אל (...) ואני אקניאם בלא עם". שנים רבות טעיתי לפרש: הם קנאוני בלא אל – בעבודה זרה, באל שהוא עץ ואבן; ואני אקניאם בלא עם – בעם שאינו עם באמת, הרי מאה שנה במָקום מסוים לא יוצרות עם, אלא אם הוא נוצר מלאכותית, כדי שתהיה בעיה פלשתינית, כדי שיהיה תירוץ להילחם בשיבת ציון. אבל על עבודה זרה כבר חרבה הארץ ויצאנו לגלות, האם עדיין פתוח לנו חשבון של אבותינו מלפני כל כך הרבה דורות? במשך השנים תפסתי שאפשר לפרש את הפסוק על הכפירה שכל כך אִפיינה את הדורות הראשונים של שיבת ציון ולאו דווקא על עבודה זרה: הם אמרו אין אלוהים, הם ניסו להתכחש לאידיאה האלוהית, להקים ולקיים מדינה על אידיאה לאומית בלבד בלא אל – ואני אקניאם בלא עם.

ואולי גם ההפך יהיה נכון? משהו כמו: הם המליכוני עליהם כאֵל ואני אמליכם כעם חופשי בארצם, או: הם האמינו כי אין עוד מלבדי ואני אאמין כי הם סגולה לי מכל העמים.

בגלגולה הקודם של תקומת ישראל בארצו, בתקופת בית ראשון, השתלבו היסוד הלאומי והיסוד האלוהי בהרמוניה יחסית בלבד, שאכן לא האריכה ימים. חֵטא העבודה הזרה גרם לניתוק בין היסוד האלוהי לבין היסוד הלאומי, לחורבן של הארץ וליציאת העם לגלות. באֵין גולם ארצי למלא אותו רוח חיים, פסקה הנבואה, נגנזה האידיאה האלוהית, ובמקומן בא לעולם היסוד הדתי, המצומצם, שליווה את ישראל בגלות (ראו "למהלך האידאות בישראל" אורות עמ' קב). אבל לבסיס הלאומי אין קיום ארוך טווח ללא רוח אלוהים שתחַיה אותו. שיבת ציון תצליח (והישות הפלשתינית תסיים כנראה את תפקידה המלחמתי נגדנו ותחדל) כאשר תחזור האידיאה האלוהית, המקורית, הענקית, זו שנגנזה בתחילת הגלות, ותתחבר אל הלאומיות הישראלית.

האם יש בכוחנו לקדם את החיבור הזה? אולי אם נלמד נבין ונדע בכוחות עצמנו מי אנחנו ולמה אנחנו זקוקים להתקיים דווקא בארץ ישראל כדי להיות עצמנו – לא נזדקק לעם אחר שילמד אותנו?

רבי יהודה הלוי כתב: אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוהי כי אם בארץ ישראל (ספר הכוזרי, מאמר שני, יב).

הצביון הלאומי שלנו התהווה במעמד קבלת התורה בסיני, ומאז האידיאה האלוהית מחוברת חזק לאידיאה הלאומית שלנו. ארץ ישראל היא המקום היחיד בעולם בו יכול החיבור הזה לבוא לידי ביטוי מלא. יש לנו ייעוד בעולם, עם ישראל נושא בשורה אלוהית לכלל-האנושות: בשורת ייחודו של האל; בשורת בריאתו של האדם בצלם אלוהים; וכנגזרת מהן תביעות מוסריות בין הברואים בצלמו, בינם לבין עצמם.

חזרנו ארצה כדי לחבר מחדש בין האידיאות, האלוהית והלאומית, מה שיכול להיעשות רק פה בארץ חמדת, והפעם באופן קצת יותר מוצלח ממה שעשינו בתקופת בית ראשון, ותוך ביסוס החיבור הזה גם ברמת האינדיבידואל (שחסְרה אז), ואשר תודעת חשיבותו כה התפתחה בעידן המודרני. האם נצליח, גם ודווקא כפרטים, ולא רק כלאום – אולי בדומה לעומר שם טוב שחזר מן השבי וסיפר על קרבתו אל ה' דווקא שם – לאהוב גם אנחנו את ה', כמוהו להודות לו, להתפלל אליו, לקרוא בשמו, להתעטף בטובו באורו ובחסדו ולהשפיע מהם על זולתנו?