ההחלטה הדרמטית שהתקבלה השבוע בבג"ץ על פסילת מינויו של השופט בדימוס יוסף בן־חמו לתפקיד המפקח על חקירת הפצ"רית, מנסה להידמות להחלטה טכנית־מינורית. בג"ץ בסך הכול העיר שבן־חמו לא עונה להגדרה של "עובד מדינה בכיר" כפי שנדרש, וכל מה שהשר לוין צריך לעשות הוא למנות אדם אחר שיעמוד באמות המידה הנחוצות. אלא שהערה קטנה בסוף דבריהם של השופט יצחק עמית והשופטת יעל וילנר מבהירה שאנחנו באירוע אחר לגמרי. למעשה, שופטי בג"ץ עושים יד אחת עם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה במטרה להמשיך את ברית ההגנה ההדדית ביניהם.

בדיעבד, את הרמז המטרים יכולנו לזהות כבר בדיון הראשון שניהלה השופטת וילנר. כבודה, כמו שאר חברי ההרכב הראשוני, חזרו לא פעם על הקביעה שבפרשה הזו היועמ"שית נמצאת בניגוד עניינים. אפילו שופטי בג"ץ, שמנוסים בהעלמת עין מהמציאות, לא יכולים להתכחש לכך. בהרב־מיארה הייתה בחדר כשסוכם בו שנעשתה כל פעולת חקירה אפשרית לגילוי זהות המדליף של הסרטונים המבושלים מפרשת שדה־תימן, אף שבפועל לא נעשה דבר מכיוון שהמדליפה הייתה הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי בכבודה ובעצמה. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא אם בהרב־מיארה הייתה שותפה פעילה לניסיון הטיוח וההשתקה, או ש"רק" העלימה עין ברשלנות.

למרות הקביעה המפורשת על ניגוד העניינים, הציעה וילנר עם חבריה להרכב שבמקום שתתקבל החלטה של בית המשפט, הצדדים "יגיעו להסכמות". קרי: שר המשפטים יריב לוין יתאם את זהות המפקח על החקירה עם היועמ"שית, שעשויה להיחקר בעצמה.

לוין עשה את הצעד המתבקש וסירב להצעה, אלא שאז הוא גילה שזו לא באמת הייתה רק הצעה. בית המשפט קבע שלוין יכול לבחור את מי למנות, אבל לא באמת. כל מועמד שירצה להביא יצטרך לעבור מסע ייסורים, גלגולים בזפת ונוצות, וגם אז לא בטוח שבג"ץ יאשר אותו. ואיך אפשר לדעת שזה לא עניין של אמות מידה אובייקטיביות? בזכות שתי שורות בסוף ההחלטה הנוכחית של השופט עמית: "אם לשיטת השר קמה דחיפות מיידית בהשלמת המינוי – באופן שאינו מאפשר שהות נוספת למציאת עובד מדינה בכיר בהתאם לפסק הדין – פתוחה בפניו הדרך להגיע לפתרון מוסכם, תוך שימוש בסמכותו הכללית של בית משפט זה". ובעברית מדוברת: מר לוין, אם ממש חשוב לך למנות מישהו, אז תבחר אדם שיהיה מוסכם על היועמ"שית - ואנחנו נדאג לאשר אותו בלי שום חוקים וכללים.

כדי להבין את עומק הסימביוזה הבעייתית בין הייעוץ המשפטי לבג"ץ, צריך להזכיר עוד שניים מאירועי השבוע. הראשון הוא חוות דעת משפטית שהגישה בהרב־מיארה נגד פיצול תפקיד היועמ"ש, והשני הוא צו על תנאי שהנפיקו שופטי בג"ץ נגד התיקון לחוק יסוד השפיטה, העוסק בדרך בחירת השופטים. במילים פשוטות: הייעוץ המשפטי רוצה לקבוע בעצמו מה יהיו סמכויותיו של הייעוץ המשפטי, והשופטים מודיעים שהם ורק הם יחליטו כיצד ייבחרו השופטים.

יש סיפור ידוע על הברון ממינכהאוזן, שהצליח לחלץ את עצמו ואת סוסו מהביצה הטובענית בכך שמשך בשיער ראשו שלו. המערכת המשפטית בישראל לקחה את המעשייה הזו ושדרגה אותה למודל משטרי: גופים בלתי נבחרים מייצרים לעצמם כוח "יש מאין". הם ממנים את עצמם, קובעים לעצמם את גבולות הגזרה, ושופטים את עצמם.

התוצאה היא ניתוק מוחלט מהריבון – העם. בדמוקרטיה מתוקנת, מקור הסמכות הוא הציבור. בישראל שני הגופים החזקים במדינה מפרכסים זה את זה במעגל כוח של היזון חוזר. היועמ"שית מספקת לבג"ץ את התחמושת המשפטית כדי לפסול חוקים והחלטות ממשלה, ובג"ץ מספק ליועמ"שית שכפ"ץ הרמטי מפני ביקורת או חקירה.

מה שהתחיל כ"פרשת שדה־תימן" והמשיך ל"פרשת הפצ"רית", מתגלה כעת כ"פרשת היועמ"שית ובג"ץ". הוא מזכיר לנו שרק פירוק של מעגל הכוח הזה בשני קטביו, המשפטי והייעוצי, יחזיר את הריבונות לריבון וישיב את הדמוקרטיה למדינת ישראל.