תשמעו סיפור עצוב, אולי עצוב זאת לא המילה המדויקת, אני צריך לחשוב על זה, ביום שישי שעבר נסעתי לבית כנסת בפתח תקווה, לאירוע קטן ומתוק של זבד הבת, לכבודה של תמר אורי, התינוקת החדשה שנולדה לנטע, בת דודתי האהובה. יש לנטע ולבן זוגה אליסף כבר שני בנים. ותמר אורי היא הבת השלישית. אז ציפיתי להגיע לאירוע סולידי מאוד, רגיל מאוד, נינוח מאוד, שגרתי מאוד. לא ציפיתי לשום דרמה. לא דמיינתי, ולו לרגע קט, שאני הולך לשבת על הרצפה ולבכות.

הגעתי לאירוע קצת באיחור, ביחד עם נח ורוני הקטנה. כשנכנסנו לאולם, בקומה התחתונה של בית הכנסת, אמרתי שלום לכל המשפחה. חיבקתי את אימא שלי האהובה, ששמרה לנו מקום, והתיישבתי לצידה. ואימא שלי שלפה מהתיק שלה פלסטלינה, ודפים, וטושים, והביאה לנח ולרוני, שמיד התיישבו על הרצפה והתחילו לצייר ולפסל ולשחק, ובזכות הפלסטלינה היו לי כמה שניות להביא לעצמי קפה, אולי אפילו קצת אוכל, אז רצתי לבופה והנחתי על הצלחת שלי קצת לזניה, וסלטים טובים, ולחם טעים, והכנתי לעצמי קפה, וחזרתי לשולחן מבסוט. וכשהגעתי לשולחן פתאום ניגשה אליי בחורה מקסימה, היא הציגה את עצמה, ואמרה לי שהיא אוהבת לקרוא אותי, ואני אמרתי לה תודה רבה, ואחר כך היא אמרה, כבדרך אגב, "גם כתבתי לך אחרי שבעלי נפל, בתחילת המלחמה", ואני כזה התבלבלתי, לא הייתי בטוח ששמעתי נכון, ואמרתי לה שאני ממש מצטער לשמוע, ובדיוק אז, ממש באותה שנייה, נטע ואליסף ניגשו למיקרופון, וכזה התחילו לדבר. אז אני חייכתי לאישה בנימוס, ואמרתי לה כזה "נדבר אחר כך".

ואחר כך התיישבתי על הרצפה, ליד נח ורוני, רציתי לוודא שהם לא מפריעים לדיבורים, ונטע ואליסף ניהלו טקס קטן וחמוד כזה של זבד הבת, שנמשך ממש כמה דקות, ואחר כך הם הסבירו קצת על השם, תמר אורי, וכשהם הסבירו אני לא ממש הקשבתי, הייתי כזה על הרצפה, עם הילדים, ניסיתי לאכול קצת תוך כדי, לא ממש הקשבתי, אבל אז אליסף התחיל להסביר ששמה השני של תמר, אורי - ניתן לה לזכרו של אוריאל כהן, חברו האהוב, שנפל בתחילת מלחמה. בדצמבר עשרים ושלוש. הוא ניסה לספר לקהל על אוריאל. שהיה חבר מדהים. ובן אדם מיוחד בעולם. אבל הוא לא הצליח, כי הוא פשוט התחיל לבכות. וכשהוא בכה היה באולם מין שקט כזה. שקט טוב, אבל עצוב, ונטע ניסתה לעזור לאליסף, היא לקחה את הדף והמשיכה להקריא, אבל אז גם היא התחילה לבכות, ולרגע אחד, צר ודקיק, אליסף בכה, ונטע בכתה, וחנה, אשתו של אוריאל, שניגשה אליי לפני כמה דקות, בכתה, וגם אני בכיתי, על הרצפה, ביחד איתם. ואחרי כמה שניות כאלה, יפות, עצובות, אליסף חזר לקרוא מהדף. הוא סיפר לנו על אוריאל, שהיה איש טוב בעולם, בנקאי חרוץ, וחבר נפש, ואיש של חסד ושל אהבה. הוא עשה מין רשימה כזאת, יפה, של התכונות הטובות של אוריאל. זה היה מרגש נורא.

ואחר כך הדיבורים הסתיימו, וכולם כזה התפזרו, וניגשו לקינוחים, ואני נשארתי על הרצפה, מוצף והמום. חיפשתי בגוגל את אוריאל כהן, והגעתי, בתוך שניות, לתמונות שלו. ראיתי בחור רזה וגבוה עם עיניים כחולות־כחולות ויפות וטובות. אבא מרגש לשתי בנות מתוקות. וכשראיתי את התמונות שלו, שוב הרגשתי מחנק נורא בגרון, למען השם, כל כך הצטערתי, ובעיקר לא הבנתי, לא הבנתי מאיפה זה בא לי, מאיפה הגיע הסיפור הזה עכשיו. כשנסעתי לפתח תקווה לא חשבתי, ולו לרגע אחד, שאני מגיע לאירוע כזה, של בכי, של כאב, של צער וגעגועים, של שמחה ותקווה ונחמה, לא חשבתי שכאבי המלחמה יגיעו עד לכאן, להפך, חשבתי שאני מגיע לאירוע אגבי ושולי, זבד הבת לילדה שלישית של בת דודה אהובה. בחיים שאני מכיר אירוע כזה לא נגמר עם דמעות.

אבל החיים שאני מכיר תמו. המלחמה נמצאת בכל מקום. היא כאן איתנו, היא חלק ממי שאנחנו, היא חלק מהחיים שלנו, והיא תישאר חלק מהחיים שלנו בשנים הקרובות. זה מה שהבנתי באותו הבוקר. זה האסימון שנפל לי. המלחמה האיומה הזו, שעכשיו נגמרת לאיטה, בקול דממה דקה, לא באמת נגמרת. היא עדיין כאן בינינו. כל הכאבים, כל המתים, כל הנופלים והנופלות, כל הסיפורים, כל הבתים שנחרבו, כל השבילים החרוכים, כל התמונות שאי אפשר למחוק מהזיכרון, הכול עדיין כאן, חי, נושם, פועם, צורב, כואב. הכאבים עוד כואבים. הגעגועים עוד מגעגעים. הארץ מלאה דם, יזע ודמעות.

המלחמה הזו כאן בינינו, היא נמצאת בכל מקום, בהופעות, באירועים, בתוכניות, בתסריטים, בכבישים, בחנויות, במסעדות, ברשתות החברתיות, בזבד הבת של ילדה שלישית בפתח־תקווה. המלחמה עדיין כאן. בכל מקום. היא כאן בינינו, לצידנו, בתוכנו, אנחנו הסיפור שלה, והיא הסיפור שלנו. זה מה שהבנתי באותו הבוקר. ומאז ועד עכשיו אני מסתובב עם כאב עמום בלב. יהי זכרו של אוריאל הטוב ברוך. אוף. איזה עצוב.