והרי החדשות - בחודשים הקרובים רבים מאיתנו עשויים להרגיש מדוכדכים. אנחנו נחווה תחושה של חוסר מוטיבציה ולא נדע לאן לשייך אותה. נרגיש שמשהו חסר, שהחיים נעשו משעממים ובנאליים ומשהו בנו ילך וידעך. למעשה זה קורה כבר עכשיו לרבים מאיתנו, ולכן זה לא מקרה שהסדרה "מקום שמח" כל כך תפסה את הרשת. היא נפלה כפרי בשל לתוך השעמום הקיומי של שוך המלחמה, כשהמתח יורד ופעימות הדופמין שהאקטואליה הזרימה לחיינו הולכות ונחלשות. פתאום נחשפת המציאות העגומה שהעדפנו לזנוח למשך שנתיים, השאלות הקטנות והמכרסמות שהנחנו בצד.

"תפתחי ת'עיניים שלך", בן אומר לוורד בפרק האחרון כשהם צועקים את מריבת חייהם. "זה החיים - רבים, עובדים, קקי ופיפי". והיא בהתעקשות מכמירת לב מסרבת להשלים עם העובדה שזה כל מה שיש.

החיילים שלנו שחזרו מעזה חוו את זה ראשונים. הם סיפרו על הפער הבלתי עביר בין האחווה, התכליתיות, תחושת הריגוש והמשמעות המוחלטת של כל רגע לבין המציאות הקטנה שחיכתה להם בבית. איך צולחים את המעבר מלהיות חלק מההיסטוריה למצב שבו צריך להתרגש מדיון על תקציב?

במשך שנתיים חיינו בפול ווליום. כל בוקר התעוררנו לחדשות דרמטיות. חווינו את מנעד הרגשות בעוצמה פעילה, ופתאום נזרקנו בחזרה לסט של פרוצדורות. חזרנו לפעולת הגלילה על המסך, ובמקום להתרגש מחייל שפוגש את בנו אחרי 80 יום בעזה לצלילי "גם בשעות", אנחנו שוב מטורגטים על קוריאניות שטועמות חטיפים מרחבי העולם. וזה קורה משום שמשחר ילדותנו הורגלנו לחיות לפי המנגנון הבלתי מתגמל של הדופמין. את רוב חיינו, ובפרט את השנתיים האחרונות, העברנו בפולסים באים והולכים של ריגוש שלכד אותנו בלופ של שיאים ונפילות מתח. מה בעצם קרה לנו מנטלית בתקופה הזאת, והאם יש דרך לשוב בחזרה לאיזון?

הפילוסוף ויליאם ג'יימס ניסה להבין את המנגנון הזה כשתהה מדוע אף שכולם מעדיפים שלום, איש לא היה רוצה למחוק את מלחמת האזרחים האמריקנית מההיסטוריה. הוא כינה את המלחמה "הרומנטיקה של ההיסטוריה" - נכס רוחני קדוש שלדידם של רבים שווה את הדם שנשפך, והעלה סברה שהפציפיסטים נכשלים משום שהם לא מציעים אלטרנטיבה ראויה לתפקיד המשמעותי של המלחמה כאינסטרומנט שמזכיר לאנשים למה הם חיים ובשביל מה בעצם כל המאמץ. הוא טען שאין להם "אקוויוולנט מוסרי למלחמה", וכל עוד לא יוצע תחליף כזה, הם לעולם לא יצליחו לשכנע את בעלי החשיבה הצבאית לחדול ממנה. ג'יימס היה משוכנע שאפשר לטפח את תחושת ההיי ולהעלות את הטמפרמנט האזרחי גם ללא מלחמה, על ידי גיוס הציבור למשימות לאומיות שיעלו את רמות הריגוש שלו ללא שפיכות דמים. אבל האם יש באמת חוויה שיכולה להשתוות לתחושת השורשיות, המשמעות, החיבור הבין־דורי והשייכות שמעניקה המלחמה לבני האדם? יכול להיות שבני האדם לא באמת בנויים להחזיק לאורך זמן תקופות של שלום?

רוב חיות הבר מנהלות את חייהן על מי מנוחות. הן נדרכות רק לצורכי הישרדות, ציד ורבייה. האריה יכול לרבוץ שעות ארוכות אם לא יפריעו לו, להביט בעננים או בזבובים שבאוויר. החיות יודעות ליהנות מהשקט ומההתמזגות לתוך הרגע הנוכחי. אבל אנחנו, בני האדם המודרניים, בנינו לעצמנו מציאות שמפציצה את מערכת התגמול שלנו בגירויים מתמידים - מנגנון שהופך את הדופמין מכלי הישרדות למלכודת.

יש הבדל גדול בין כמיהה לסיפוק ובין כמיהה לעונג. נוטים לחשוב שאלו שתי מילים שונות לאותה תחושה, אבל זו טעות. הסיפוק נותן לנו את תחושת הריגוש ונעלם. העונג מעניק לנו זרם שוטף של אנרגיה. הוא לא נבנה על ההישג אלא על הנאה מהמעשה עצמו. כשאנחנו עובדים בידיים על פיסת עץ, כשאנחנו שוקעים לתוך טקסט מורכב או אפילו משפצים בהתמדה איזה אזור בבית, אנחנו נכנסים לתוך תהליך שהוא עצמו מקור העונג.

ויכול להיות שהדרך הטובה ביותר לשמור על איזון בתקופה הקרובה היא לפתח ערוצים שמרגילים אותנו להנאה מתונה ומתמשכת. לגמול את עצמנו מהתלות בפולסים שבאים והולכים ומהחיים בקצוות. לטפח תחביב שתמיד חלמנו עליו, ללמוד מיומנות חדשה בידיים או להיכנס לתחום לימוד מחודש שאפשר לפתח ולהרחיב וליהנות בו מעצם התהליך. בין האקסטזה לשפל, בין ההישג לריקנות יש קיום שהעוצמה שלו נמצאת בהמשכיות עצמה. אחרי שחיינו בהר געש, אנחנו צריכים ללמוד מחדש איך חיים באדמה פורייה.

rachelm@makorrishon.co.il