בראשית ימי הרפורמה המשפטית נקלעתי לשיח קצוות עם כמה מובילי מחאה, שהזהירו שאנחנו בדרך לשפיכות דמים. הימים ימי חסימות תנועה הולכות ומסלימות, סיסמת "בושה! בושה!" יצאה לאוויר העולם בקול תרועת זמבורות מחרישת אוזניים, ואני בתמימותי שאלתי: "שפיכות דמים מאיזה צד?". שניים מהטוענים להפיכה משטרית הביטו בי מזועזעים מעצם הספק, והבהירו: "מהצד שתמיד נוקט אלימות!".
מיד נזרקו לחלל השיח הטיעונים השגורים, מלווים בראיות כמו רצח אמיל גרינצווייג ורצח רבין. אירועי הסזון והאלטלנה הושמטו מטעמי נוחות. אכן, בשתי הדוגמאות הראשונות היו אלה רציחות איומות בידי יחידים, ואילו בשני האירועים האחרים הייתה שפיכות דמים ממוסדת, אולם העובדה הזו לא עלתה לדיון. בכל זאת, באנו למנוע שפיכות דמים, לא להיות חלק ממנה, אז מישהו דאג שנעבור נושא.
עוד כתבות בנושא
לטענת "האלימות תמיד מכוונת מימין לשמאל" התייחסתי בעבר בטור שלם שאפשר לסכם במילים: "חכו־חכו". חכו שתרגישו מה זה לחיות תחת ממשלה שלא סופרת אתכם. ששולחת אתכם להסתובב כמו פרופלורים כשהיא מפירה הבטחת בחירות מפורשת. חכו שתרגישו מה זה להיות אזרחים סוג ב', כי גם כשהממשלה הנבחרת מורכבת מנציגים שלכם, כל שאר המערכות נשלטות בידי בעלי אג'נדה הפוכה. חכו שתראו תקשורת מגויסת לתפיסת עולם קוטבית לזו שלכם, עד כדי כך שהיא מוחאת כפיים לראש ממשלה חשוד בפלילים ומזכה אותו במעטפת מאתרגת וחמימה, בזמן שהוא מפנה חבל ארץ שלם בניגוד מוחלט לעמדת בוחריו. חכו שתראו מה ההרגשה כשאין אופק של שינוי לטובת תפיסת עולמכם. חכו שתרגישו מה זה להתנהל במדינת מפא"י בלי פנקס אדום. ובקיצור, נו, כבר אמרנו: חכו־חכו.
הכי מעניין
אז הם חיכו, והשלטון האינסופי של המערך לגלגוליו התחלף בשלטון אינסופי אחר. ואז קראו להם חמוצים, והפנו להם גב. וגם מול שליטת הנצח שלהם בגופי התקשורת, קמה חלופה ברשתות ובערוצים, והמציאות החד־ממדית שינתה כיוון. זה לא שינוי אליטות, זו בקושי הרחבת שורות שאפילו לא כרוכה במחיר כואב של "עד שתגיע למקומו". כן, זה המקום שבו היה הימין במשך עשורים ארוכים ומייסרים, מקום שנגע גם לכיס ולאפשרויות הפרנסה.
מה שמותר לדוקטור
אלימות היא דבר נורא ואיום, מעשה שלא ייעשה, שכל־כולו היעדר שליטה של מי שנוקט בו. וזו בדיוק נקודת הרתיחה שמאפשרת אלימות ציבורית. ממש כמו באלימות פרטית, זו החממה שמאפשרת לה להתקיים: פשוט איבוד שליטה. שנתיים ורבע אחרי 7 באוקטובר, עדיין מנסים לשכנע אותנו שהאווירה החברתית שאפשרה לרצחני חמאס לתפוס אותנו לא מוכנים נוצרה באשמת הרפורמה, בהתעלמות גמורה מחלקה של המחאה בכאוס הכללי שהתרחש כאן. ובתוך הכאוס הזה הדהדה הקריאה להחלפת השלטון, ולא בבחירות. ומה שהתחיל ברמיזות בוטות הפך לאמירות ברורות – בסרטונים מהכיכר, מעל במות המחאה וכמובן ברשתות החברתיות. וראו זה פלא, אישים דוגמת ד"ר יולנדה יבור, מרצה מאוניברסיטת תל־אביב שחצתה קווי הסתה ברורים, זוכה לחיבוק מחברי כנסת ואף מאנשי תקשורת שגאים בפעילותה. "לפני שנה וחצי, ד"ר יולנדה יבור הגיעה לשדולה שכינסתי על האלימות המשטרתית וסיפרה שהמשטרה לקחה אותה כפרויקט אישי. עכשיו היא נמצאת במעצר על פוסט", הזדעזעה השבוע נעמה לזימי, והוסיפה: "יולנדה, אנחנו איתך".
ובכן, חברת הכנסת ממפלגת העבודה מצהירה שהיא "איתה", עם האישה שקראה לצאת למרד נגד הממשלה "בכל האמצעים" (למתקשים: מרד חמוש ואלים נכלל ב"אמצעים"); לנהוג ב"דיקטטורה" בישראל כפי שנהגו אזרחי רומניה בדיקטטורה של ניקולאה צ'אושסקו (לשוכחים: הנ"ל ורעייתו נמלטו מזעם ההמונים, נתפסו, הועמדו למשפט בזק והוצאו להורג בבסיס צבאי); ולפעול להחלפת השלטון "ולא בקלפי" (למי שעדיין מתקשים: בסיס צבאי זה לא בקלפי).
אבל לשיטת חברת בית המחוקקים שלנו, יבור נעצרה בכלל על כתיבת פוסט ברשתות החברתיות. זה הכול. ולשיטת תומכיה של יבור בתקשורת, היא ראויה להערצה בהיותה לוחמת אידאולוגית, וראוי לה שתיהנה מחופש הביטוי ותכתוב מה שהיא רוצה. כי כשאת ד"ר יבור ולא סתם איזו יולנדה, לאלימות שאת מקדמת יש ארומה אקדמית. יש לה עדנת מלומדים חמורי סבר, שיודעים טוב יותר מה נכון למדינה. את הרי לא איזו סתם ליכודניקית רועשת, את דוקטור מאוניברסיטת תל־אביב, עם אלימות מנומקת וראויה.
יבור פתחה בינתיים בשביתת רעב נוכח הארכת מעצרה, ושוחררה למעצר בית - מה שלא ימנע ממנה להישאר בכותרות הפרגון המחאתי ולהפוך לסמל המאבק, מעין גרטה מקומית לענייני נתניהו והסביבה. אולי שלושים שנה אחרי הטראומה האיומה של רצח פוליטי מקומי, ראוי שתומכיה – ובהם חברת הכנסת מטעם המפלגה של ראש הממשלה הנרצח – ישאלו את עצמם: לו היו אמצעי התקשורת הללו לפני שלושים שנה; לו פרסם יגאל עמיר פוסט זהה על יצחק רבין, האם צריך היה לעצור אותו, או שמא היה חשוב יותר לתת לו ליהנות מחופש הביטוי והתנועה?