השר איתמר בן־גביר יציין בקרוב שלוש שנים לכניסתו למשרד לביטחון לאומי. כאשר בן־גביר נכנס למשרדו בדצמבר 2022, רבים מתושבי הנגב תלו בו תקוות לשיפור תחושת הביטחון האישי. כך כתבתי כאן באותם ימים: "הסלוגן של בן־גביר במערכת הבחירות, שביקש להוכיח 'מי פה בעל הבית', ניגן על תחושה אמיתית של חוסר ביטחון אישי ואובדן משילות, בעיקר בפריפריה". כתבתי גם שהצעדים הראשונים שיידרשו מהממשלה החדשה הם השבת הביטחון לאזרחים, החמרת ענישה לפורעים, ואיסוף נשק בלתי־חוקי שפוגע גם בחברה הערבית עצמה.
אני תוהה כיצד היה השר בן־גביר מגיב אם הייתי מספר לו ביום כניסתו לתפקיד שכעבור שלוש שנים יתקיים כנס חירום של ראשי הרשויות בנגב בעקבות אובדן תחושת הביטחון האישי של תושביהם, ומה היה אומר מול הנתונים האחרונים על כמות הנשק הבלתי־חוקי בנגב. על פי נתונים שפרסם לאחרונה מכון ריפמן, לפני המלחמה היו בחברה הבדואית כ־70 אלף כלי נשק בלתי חוקיים, ואילו כיום מדובר על יותר מ־120 אלף.
ומה היה אומר השר בן־גביר על נתוני מקרי הרצח בחברה הבדואית? שימו לב: בשנת 2022, שבסיומה נכנס בן־גביר לתפקידו, היו 11 אירועי רצח בחברה הבדואית בנגב, אף לא אחד מהם של אישה. בשנת 2023 היו 22 מקרי רצח; בשנת 2024 עלה המספר ל־26 רציחות; ובשנת 2025, שעדיין לא הסתיימה, נספרו כבר 34 אירועי רצח בחברה הבדואית, מתוכם שמונה נשים.
הכי מעניין
הפגנה נגד חוסר מעורבות משטרת ישראל באלימות וברצח בערים ובכפרים ערביים ובדואים ברחבי ישראל, מול משרד ראש הממשלה בירושלים | צילום: הדס פרוש - פלאש 90
צריך לומר ביושר שהתמונה מורכבת ושנעשים מאמצים. בן־גביר הקים את המשמר הלאומי הדרומי, שפעילותו הביאה לעלייה בתפיסות נשק וכלי רכב גנובים. הוקם גוף ייעודי לטיפול בסוגיית גביית דמי החסות, ומערך אווירי שמסייע במאבק בגניבות החקלאיות ובהברחות אמל"ח. כמו כן, בתחום הבנייה הבלתי־חוקית חלה עלייה דרמטית באכיפת עבירות הבנייה ובהריסות הבתים. ועדיין, במבחן התוצאה מדובר בכישלון. אם בן־גביר היה היום חבר אופוזיציה ובמשרד לביטחון לאומי היה יושב שר אחר, הוא לא היה עושה לו הנחות מול הנתונים העגומים.
לפני כארבע שנים כיסו שלטי חוצות של בן־גביר את הבניינים בבאר־שבע. בשלטים הללו הוא הכתיר את עצמו כ"שר לביטחון הנגב והגליל", והבטיח לעשות סדר. לפני שבועיים הכריז בן־גביר על מבצע "סדר חדש" בנגב, והשאלה המתבקשת היא מי היה אחראי על הסדר "הישן" בשלוש השנים האחרונות. מכיוון שמדובר באותו אחראי שכשל עד כה בהשבת המשילות, לא ברור מדוע הוא חושב שבחודשים הספורים שנותרו לו במשרד הוא יצליח לחולל את השינוי המיוחל באותן השיטות.
ויש שיטות אחרות. הדו"ח שפרסם מכון ריפמן מציג לא רק נתונים אלא גם הצעות מעשיות להשבת הביטחון והיציבות החברתית למרחבי הנגב. המלצה אחת למשל היא חקיקת הוראת שעה לניקוי הנגב מנשק בלתי חוקי. הוראה כזו תאפשר למדינה להפעיל סמכויות חיפוש, תפיסה ומעצר מִנהלי במקרים מבוססי מודיעין. המלצה אחרת מציעה לעגן סמכויות בחוק לרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית. כיום הרשות תלויה ברשות מקרקעי ישראל, אין לה יכולת תכנון עצמאית וגם לא אפשרות להעניק היתרים זמניים וקבועים, ואין מסגרת חוקית שתקדם את ההסדרה. לצד המלצות בתחום הביטחון והאכיפה, הדו"ח ממליץ גם על רפורמה בהשכלה ובמערכת החינוך הבדואית כדי להפחית את התלות במסלולי הכשרה פלסטיניים, ועל הקמת מנגנון ממשלתי־מוניציפלי משולב לפיתוח כלכלי מהיר של היישובים הבדואיים.
בעיה של כולם
חלק מהפתרון לסוגיית המשילות בנגב נמצא בתחומי התקציב וכוח האדם, ובתחום הזה בן־גביר עושה מאמצים וגם רושם הצלחות, אבל חלק מהפתרון קשור גם להתנהלות מול החברה הבדואית, וכאן בן־גביר מעצים את הבעיה. כאמור, בשבועיים האחרונים מתקיים בנגב מבצע להשבת המשילות. כחלק מהמבצע דאג בן־גביר להופיע בעצמו, לעיתים באישון לילה, כל פעם ביישוב בדואי אחר, ולהפגין נוכחות. לילה אחד הוא הלך ברחובות לקייה והתעמת עם ראש המועצה, ובפעם אחרת נכנס לתל־שבע רכוב על גבי אופנוע ושוב התעמת עם תושבים.
המופעים הללו, כמו רבים מהצעדים של בן־גביר, מצטיירים ככאלה שנועדו למטרות יח"צ ותקשורת בלבד. הם לא תורמים כלום לביטחון האישי של תושבי הנגב, אלא רק מוסיפים דלק למדורה. ראשי הרשויות הבדואיות בנגב אמורים להיות שותפיו של בן־גביר במאבק נגד הפשיעה, והעימות איתם רק מעצים את המתח בשטח. משילות שלא מצליחים להשיג במשך שלוש שנים, אי אפשר להחזיר במבצעי בזק ובמפגני רחוב מתוקשרים.
בעיית האלימות בנגב אמורה להטריד את האוכלוסייה היהודית גם כשהיא מתרכזת בעיקר בתוך הערים הבדואיות, וזאת מכמה סיבות. ראשית, למדינה יש אחריות וצריך להיות אכפת לנו מפגיעה באזרחים באשר הם. שנית, המציאות מוכיחה שהירי ובעיות האלימות אינם נשארים בתחומי היישובים הבדואיים, וזולגים גם ליישובים היהודיים.
השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אבל מעבר לכך, לחברה היהודית בנגב יש אינטרס שהערים הבדואיות שלצידן יהיו ערים שטוב לחיות בהן. קודם כול, כי המצב הנוכחי בערים הבדואיות מרתיע את תושבי הפזורה מלהיכנס לחיות בהן. כאשר תושב הפזורה שומע את היריות בלילות בתוך הערים הבדואיות, אין לו סיבה להתפתות למגרשים לבנייה שמוצעים לו ברהט, חורה או לקייה. בנוסף, המצב הקשה בעיירות הבדואיות מוביל להגירה מתוכן לערים היהודיות. תושבים מרהט שיכולים להרשות זאת לעצמם רוכשים מגרשים ובתים ביישובים יהודיים כמו להבים או באר־שבע. בלהבים יש כבר כ־600 תושבים בדואים, כמעט עשרה אחוז מתושבי היישוב, ובבאר־שבע מדובר כבר באלפים. למי שאינו תומך ביצירת עוד יישובים מעורבים ליהודים ולערבים צריך להיות אינטרס ברור לחזק את הערים הערביות.
ולבסוף צריכים לזכור שאחרי השבת הסדר והמשילות, עדיין יישארו כאן 300 אלף תושבים בדואים שרובם רוצים לפתוח את עיניהם בבוקר ביישוב מוסדר, לצאת לעבודה חוקית ולגדל את ילדיהם בשקט. ההתנהלות המתסיסה של בן־גביר מול האוכלוסייה הבדואית גורמת נזק לטווח ארוך. יהודים ובדואים ימשיכו לחיות יחד בנגב, לחלוק את אותם מרכזי קניות בבאר־שבע, לנסוע באותם כבישים ולקבל טיפול רפואי באותו בית חולים. כדי לייצר ביטחון לאומי צריכים לא רק לטפל בעבריינים, אלא גם להרגיע מתחים ולחזק את האמון של האזרחים שומרי החוק במשטרה, בממשלה ובמדינה.
עוד כתבות בנושא
