בערב ה־29 בנובמבר 1947, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הצביעה בעד החלטה 181 והמליצה לחלק את שטח המנדט הבריטי בארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, נולד מיתוס עיקש: שהאו"ם "נתן ליהודים מדינה על מגש של כסף".
ברטוריקה האנטי־ציונית העכשווית מהשמאל הרדיקלי, דרך הלאומיות הערבית ועד איסלאמיסטים וקולות קונספירטיביים בימין הקיצוני ובשיח יומיומי של מי שאינם מכירים את ההיסטוריה לעומקה, ישראל עדיין מוצגת כמדינה שנוצרה בניו־יורק על ידי "קנוניה ציונית", "השפעה יהודית עולמית", או ניצול "קלף השואה" כדי לעורר את רחמי העולם.
במציאות, שום דבר אינו רחוק מזה. האו"ם הציע נקודת פתיחה דיפלומטית ומפת גבולות מוצעת - אך הוא לא נתן ריבונות, לא ביטחון, לא גבולות ברי־הגנה, ולא שום אחיזה ממשית בשטח. עצם קיומה של ישראל נקנה בחיי אדם.
הכי מעניין
שמחת חוגגים ברחובות העיר תל אביב ליד קולנוע מוגרבי, כשהוכרז באו"ם על כינונה של מדינת היהודים בארץ ישראל. | צילום: PINN HANS // לע"מ
על פי ההחלטה, המדינה היהודית קיבלה כ־56% מהשטח, והמדינה הערבית כ־43%. על הנייר, חלקו של היישוב היהודי נראה נדיב; בפועל, רובו היה הנגב הדליל, בעוד שהאדמות הפוריות הוקצו למדינה הערבית. ההחלטה אף כללה הצעה ל"איחוד כלכלי" בין שתי המדינות. ירושלים, ליבו ההיסטורי של העם היהודי, כלל לא נמסרה למדינה היהודית — אלא הוגדרה כמובלעת בינלאומית יחד עם בית־לחם.
ובכל זאת, אחרי ויכוח פנימי מכאיב, ההנהגה הציונית קיבלה את התוכנית כפשרה. זו לא הייתה המפה שעליה חלמו, אבל זו הייתה הדרך היחידה לקבל כל הכרה בינלאומית בריבונות יהודית. כפי שכתב דוד בן־גוריון לאחר ההצבעה: "אין אני יודע אם הייתה בהיסטוריה היהודית הישג גדול מזה מאז נהיינו לעם".
לעומת זאת, המנהיגות הערבית דחתה את ההצעה על הסף. הוועד הערבי העליון והליגה הערבית סירבו לכל הסדר המכיר במדינה יהודית ולו זעירה. זו הייתה דפוס עקבי: כבר ב־1937 נדחתה תוכנית פיל, וגם כל תוכנית עתידית נדחתה. הערבים הודיעו שיעצרו את יישום החלטה 181 "בכל האמצעים הדרושים".
לוחמי חטיבת יפתח במלחמת העצמאות | צילום: באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח
עוד כתבות בנושא
השטח הוכיח זאת מיד. כבר למחרת, ב־30 בנובמבר 1947, ארבו חוליות ערביות לשני אוטובוסים יהודיים סמוך לכפר סירקין והרגו שבעה נוסעים — מעשה שנתפס בציבור כפתיחת מלחמת האזרחים בארץ־ישראל. הארץ הידרדרה ללחימה אכזרית בין היישוב היהודי לכנופיות ערביות, בעוד הבריטים, שהתכוננו ליציאה, נמנעו ברובם מהתערבות.
ההערכות האמריקניות היו פסימיות. דו"ח CIA מ־28 בנובמבר — יום לפני ההצבעה חזה שהמלחמה תגיע, והזהיר כי "היהודים לא יוכלו להחזיק מעמד יותר משנתיים" ללא תמיכה חיצונית משמעותית. הספק העמוק ביכולת העם היהודי לשרוד מלחמה כוללת היה מובהק.
בתוך חודשים מעטים התחזית הזו הועמדה למבחן. ב־14 במאי 1948, עם סיום המנדט הבריטי, הכריז בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. בתוך שעות פלשו צבאות מצרים, עבר־הירדן (ירדן), סוריה, לבנון ועיראק. מלחמת האזרחים הפכה למלחמה בין מדינות — מלחמת העצמאות של ישראל, והנכבה הפלסטינית, כפי שהגדירו הערבים את תבוסתם וגלי העקירה שבאו לאחריה.
ישראל הצעירה נלחמה בתנאים קשים. אמברגו נשק עולמי חל על האזור כולו, אבל בפועל פגע בעיקר ביהודים, שהיו חסרי צבא סדיר וציוד כבד, לעומת מדינות ערב שהחזיקו ארסנלים בריטיים. הקרבות, ממערכות גוש עציון ועד השיירות לירושלים והכישלון בלטרון היו מאבקי הישרדות, לא ניצחונות על מגש של כסף.
מנהיגי ערב ראו במלחמה הזדמנות לסיפוח שטחים. הם דיברו בגלוי על ביטול החלטת האו"ם וחלוקת הארץ ביניהם. מדינה ערבית־פלסטינית לא עמדה בראש סדר העדיפויות שלהם; מניעת מדינה יהודית — כן.
חטיבה 3, אלכסנדרוני, מפקדים, ליד מחנה המחלקה בכפר סבא. אריאל שרון, מפקד המחלקה בראש. | צילום: משרד הביטחון
אם האו"ם לא "נתן" מדינה ליהודים, אז דווקא צ’כוסלובקיה סייעה להם לשמור עליה. אחד הגורמים המכריעים במלחמה היה צינור נשק חשאי מפראג: מכירת רובים, מקלעים, תותחים ובעיקר מטוסי קרב Avia S-199 במסגרת "מבצע בלק". לעיתים, כל ההבדל בין קיום חיל־אוויר לאי־קיום היה המטוסים האלה.
עוד כתבות בנושא
צ'כוסלובקיה גם אימנה טייסים וצוותי קרקע ישראלים. אחד מהם היה צעיר בשם עזר ויצמן — לימים טייס־קרב מוביל, מפקד חיל־האוויר, ונשיא המדינה.
מאחורי המהלך עמדה גם ברית־המועצות. דוחות מסווגים שהותרו לפרסום מצביעים על כך שיוסיף סטלין נתן אור ירוק לעסקאות הנשק, מתוך רצון להחליש את בריטניה וסברה מוטעית שהמדינה היהודית תהיה סוציאליסטית.
למרות שישראל הרחיבה את שטחה בכשליש מעבר למה שהוקצה בתוכנית החלוקה, המחיר היה כבד. כ־6,000 יהודים, כ־1% מהאוכלוסייה, נהרגו. רבים אחרים נפצעו. בחברה שמנתה כ־600 אלף נפש, רבים מהם ניצולי שואה טריים, זה היה מחיר כמעט בלתי נתפס.
ובאותו זמן, העיר העתיקה נפלה לידי הלגיון הירדני, הרובע היהודי חרב, והשטחים שיועדו למדינה הערבית סופחו בפועל לירדן (הגדה המערבית) ולמצרים (רצועת עזה).
אז מה בעצם נתן האו״ם ליהודים ב־29 בנובמבר?
הוא לא נתן גבולות בטוחים ולא ביטחון — אלה נקנו בדם מן הבוקר שאחרי ההצבעה. הוא לא נתן ניצחון זה הושג על ידי צעירים וצעירות שנפלו, "מגש הכסף" האמיתי שעליו דיבר נתן אלתרמן.
ובכל זאת, החלטה 181 כן העניקה דבר אחד חיוני: לגיטימציה בינלאומית לרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל. היא הכניסה את המונח "מדינה יהודית" לשפת האו"ם והעניקה גושפנקה דיפלומטית לתביעה יהודית עתיקת־יומין.
את כל היתר עשו אנשים, לא מוסדות: מנהיגים ציונים שלא הפסיקו לנדוד בין בירות העולם בזמן שאירגנו את ההגנה בבית; ניצולי שואה שאחזו ברובה חודשים ספורים אחרי שיצאו ממחנות העקורים; נשים שהבריחו נשק; נערים במדים מאולתרים ששמרו על קיבוצים מבודדים.
המיתוס ש"נתנו ליהודים מדינה על מגש של כסף" אינו רק עיוות היסטורי, הוא עלבון לאלו שהיו המגש הזה. מדינת ישראל קיימת לא כי הוענקה כטובה, אלא כי עמה שילם על הפיכת החלטה על הדף למציאות חיה.
עוד כתבות בנושא
