מערכת היחסים הרעילה שלי עם אופנה זולה

אני לא יכולה להגיד שלא חשדתי כשהשמלה שהזמנתי הגיעה במארז שנראה כמו שקית ראיות למשטרה. אבל בואו נודה, שמלת־קיץ־ילדות־ללא־שרוולים־כיווצים צווארון־וי ב־29.90 שקל זו באמת מציאה, אז מי אני שאשאל שאלות. הלוא אני אישה גרושה ומפרנסת שמנסה כמו כולם לשרוד את החיים בישראל; צרכנית סבירה שיודעת שלא מציאותי שחולצה תעלה כמו קילו עגבניות, אבל איכשהו הצלחתי לחיות עם הדיסוננס הזה עד השבוע, כשגרינפיס פרסמה דו"ח שבדק את כמות הכימיקלים בבגדים של שיין ונחשו מה? הבגדים שנשלחו לישראל מכילים את הרמה הגבוהה ביותר של כימיקלים מסרטנים מכל המדינות שנבדקו, פי 3,269 מהמותר בתקן.

ודווקא לא מתחשק לי לדון בשאלה למה שונאים אותנו, כי התשובה די ברורה מאז 7 באוקטובר וזה. אני מעדיפה לשבת בפיג'מת הסאטן המקומטת (למה זה תמיד מקומט? למה זה תמיד נראה מהמם על הדוגמנית הסינית ועליי כמו טישו משומש?) ולחשוב על מערכת היחסים הטוקסית שלי עם האפליקציה של קניון האופנה הנפוץ בישראל.

משהו בי מתעקש לעקוב אחרי הסקנדלים של שיין כמו שעוקבים אחרי סדרת פשע בנטפליקס - מרתק, מזעזע, אבל בסוף ממשיכים בחיים. אני קוראת כל כמה חודשים על תנאי העבדות במפעלים, על קצב ייצור הפריטים ההרסני, על התביעות נגד גניבות עיצוביות, מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני נכנסת להיכל הזוועות הזה, מנקה קצת את המצפון ואז שוב נזכרת - איפה בדיוק אני אמורה למצוא נעלי בובה לבת שלי ב־30 שקל?

אנחנו חיים בעידן שבו נהוג לסקור כל מרכיב בכל מוצר שנכנס לגוף. כשרות, טבעוני, ללא גלוטן, אורגני, לא נוסה על בעלי חיים. אבל מה עם מה שעל הגוף? מעולם לא עלה בדעתי לבדוק מה יש בבגדים שאני לובשת על העור, מעולם לא תהיתי איזה פוספט התיישב לי על בית השחי ומחכה לחדור דרך הזיעה. כבר השלמתי עם זה שיש לי טלפון חכם והקרינה שלו פונה נגדי, אבל אין לי מושג אם החולצה שלי מנסה להרוג אותי באיטיות.

ביולי 24', כשמשרד האוצר שקל לבטל את הפטור ממכס לחבילות עד 75 דולר, כולם התרעמו. גם את ההנאה הקטנה של למצוא חיקוי למגפוני האג לוקחים מאיתנו? והממשלה נסוגה, לא פופולרי לעצור ישראלים בדרכם לחבילות. כעת מתפרסם שרוצים אפילו להגדיל את הפטור ל־150 עד 200 דולר. מתברר שיש מחיר אחר לבהלה הזאת, והבנות שלנו לובשות אותו כל שבת בבוקר בדרך לבית הכנסת.

אלא שכל הידע החשוב הזה לא מסתדר עם זה שמשהו בי מרגיש ממש טוב עם הידיעה שיש עוד שקית בדרך. כי זו החוויה האמיתית, לא? השליח שמגיע עם חבילה עטופה. מישהו נתן לנו מתנה. גם אם השליח הוא רק איש דואר וגם אם קנינו אותה לעצמנו. אולי אנחנו בכלל מפצים את עצמנו על דברים שלא קיבלנו בילדות, על משאלות שלא התגשמו. הנה, מגיעה חבילה. זה שלכם. תתרגשו. תסרגלו את הציפיות מול המציאות (השמלה נראתה מהממת על הסינית, עליך היא נראית כמו וילון שירד מהמוט) ותמיד יש איזו התלבטות אקזיסטנציאלית אם לזרוק את שקיות הזיפ או לשמור אותן.

שיין ונקסט שינו את הצרכנות הישראלית באופן בלתי הפיך. פעם הלכנו לקניון. זה היה אירוע. הסיבוב בין החנויות, הקפה בארומה, הניסיון של חמש חולצות בחדר מדידה קטן עם מראה שגורמת לך להיראות רזה בעיני עצמך. היום אנשים חושבים פעמיים לפני שהם מתניעים את הרכב. אז נכון שאי אפשר למדוד, אבל יש תמונות של "לקוחות אמיתיות" (מי את, הבחורה ההודית שטורחת לצלם את עצמה עם הבגד ומתי בדיוק החלטת שהקריירה שלך היא להיות דוגמנית לא בתשלום?) ואם זה לא מתאים אז נו, הלכו כמה שקלים.

אז הנה אני כאן, גוססת לאיטי בחולצה שעלתה 29.90 ונשבעת שהפעם זו באמת הפעם האחרונה. שמהיום ואילך אקנה פחות אבל טוב יותר, אתמוך במותגים אתיים ואחשוב על העתיד של הילדים שלי ועל כדור הארץ. ואז אני מקבלת התראת פוש על גרביונים ב־7.90, נכנסת "רק להסתכל", אומרת לעצמי "טוב, רק את זה", העגלה הולכת ומתמלאת ורגע לפני הקליק עוד מגיח איזה רגע של היסוס, של "בשביל מה אני צריכה את כל אלו, היה לי ממש טוב גם קודם", אבל אז אני מביטה בגרביונים ולוחשת לעצמי בשקט יאללה, שיישרף העולם.

rachelm@makorrishon.co.il