אנו נוטים לחשוב על ילדי אומנה דרך עדשה של חסד. הם התחילו את החיים בנחיתות כלכלית וחברתית, וכעת הם צריכים עזרה. אבל מה אם נסתכל עליהם אחרת? כלוחמים אמיתיים, שנלחמים על מקומם בעולם מיומם הראשון? כאנשים שלא זקוקים לרחמים, אלא להכרה – הכרה בעובדה שהם מגיעים עם ארגז כלים ייחודי ויוצא דופן של יכולות הישרדות, הסתגלות וחוסן, שרובנו יכולים רק לחלום עליו?
בעולם העסקי, התכונות האלו הן המפתח להצלחה. סיפורים של מנהיגים ויזמים פורצי דרך מהדהדים אצלנו. אנחנו אוהבים לראות גיבורים שקמים מתוך כאב, שמוכיחים לעולם שהם שווים, שמשתמשים בעברם כדלק להצלחה מסחררת. כשילדי אומנה מתגברים על נסיבות קשות, הם לא רק "ווינרים", אלא מודל לחיקוי של חוסן ויזמות עסקית.
הסיפורים של מייסד אפל סטיב ג'ובס, הקומיקאי והשחקן אדי מרפי, והמתעמלת האולימפית עטורת המדליות סימון ביילס, מהדהדים את המסר הזה. מרפי ואחיו הועברו לאומנה למשך שנה לאחר מות אביהם ומחלת אימם. ביילס נולדה לאם מכורה לסמים ואלכוהול, ונשלחה למשפחת אומנה לפני שאומצה על ידי סביה. ג'ובס נמסר לאימוץ על ידי הוריו הביולוגיים. למרות שחלק מחבריו טענו שילדותו הותירה בו צלקות, ג'ובס עצמו התעקש שתחושת ה'ייחודיות' שלו, שנבעה מהיותו נבחר על ידי הוריו המאמצים, היא שנתנה לו את הכוח והעצמאות להיות יזם מצליח.
הכי מעניין
אדי מרפי | צילום: EPA
מרגע שילד אומנה נכנס למערכת, הוא נדרש לפתח מנגנוני הישרדות מורכבים. הוא לומד לזהות במהירות סביבות חדשות, להסתגל לשינויים דרמטיים, ולבנות אמון מחדש, שוב ושוב. הוא יודע איך להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים, להתאושש מנפילות ולמצוא כוח פנימי כשנדמה שאין מאיפה לשאוב אותו. הוא מפתח בגרות רגשית שילדים רבים לא יכירו לעולם, ורגישות מיוחדת לצרכים של אחרים. התכונות האלו, שמעוצבות מתוך הקושי, הן בדיוק התכונות שמובילות מנהיגים לצמרת. הן אלו שמייצרות את יכולת קבלת ההחלטות תחת לחץ, את החוסן הנפשי שנדרש בשדה הקרב ואת היכולת להוביל אנשים גם כשהכול נראה אבוד.
פספוס חברתי
אם ילדי אומנה כה מיוחדים, שיכולים להפוך לאמנים, ליזמים ולמנהיגים שיעצבו את פני החברה - למה אנחנו לא רצים לחבק אותם לחיקנו? התשובה היא שהחברה שלנו עדיין רואה באומנה "משהו שמקבלים" ולא "משהו שמעניקים". רבים רואים את האומנה כפעולה של חסד, ולא כהזדמנות הדדית. אנחנו מפחדים מילדים מורכבים, ומפספסים את הכוח האדיר שטמון במורכבות הזאת.
לאמץ ילד אומנה זה לא לקחת ילד שבור ולתקן אותו - אלא לקבל ילד שלם, עם עבר, כאב וקושי, ולתת לו את ההזדמנות להגשים את הפוטנציאל העצום שטמון בו. לכן, צריך להפסיק להתייחס לאומנה כאל פתרון אחרון, ולהתחיל לראות בה מנוף לצמיחה - גם של הילד, וגם של המשפחה המאמצת והחברה כולה.
עוד כתבות בנושא
האם באמת היינו רוצים שכל ילד יצטרך לעבור את הקשיים שילדי אומנה עוברים כדי להפוך למצליח? התשובה היא כמובן לא. אנחנו לא מודדים הצלחה על פי הסבל, אלא על פי השאלה כמה אותם אנשים הצליחו למרות הסבל. אך הגיע הזמן שנתחיל לתת להם תעודת הצטיינות לא על חשבון הכאב, אלא בזכות החוזק שהם גילו בדרך. הם הפכו והופכים למובילים לא בגלל המטען הרגשי שהם סוחבים, אלא כי למדו לסחוב אותו מבלי שזה יכריע אותם.
ההשקעה בילדים אלה היא השקעה בעתיד החברה כולה. כשנותנים לילד אומנה את התשתית הנכונה – בית, תמיכה וביטחון – הוא משחרר את האנרגיה ששימשה אותו להישרדות, ומנתב אותה לצמיחה. כך יכולות ההובלה והחוסן שהוא רכש הופכות מכלי הישרדות לכלי ניהול והשפעה.
לא צריך לרחם על ילדי אומנה, אלא ללמוד מהם על חוסן, על יכולת התאוששות ועל אומץ. ככל שנאמץ יותר ילדי אומנה, כך נרוויח מנהיגים, יזמים, אמנים ופורצי דרך. הם ירוויחו בית חם ואנחנו נרוויח חברה חזקה יותר, עמידה יותר, וחכמה יותר. יכול להיות שזוכה מדליית הזהב באולימפיאדה הבאה יגיע מבית האומנה. אולי מפקד הטייסת הבא, ראש הממשלה הבאה, או המדענית הבאה שישנו את העולם יגיעו דווקא משם. מהמקום שבו לא נתנו להם להיכנע.