חברים יקרים, הקשיבו־הקשיבו: אני גאה ושמחה לבשר שסוף־סוף, אחרי יותר מעשרים שנה שיישובנו יושב על הקרקע, קם הדבר ונהיה. קהילת חוות־גלעד הקדושה והטהורה יוצאת השבוע במסע מימון המונים כדי לבנות בית כנסת קבע.

אם הפסקה הראשונה לא הרתיעה אתכם, ובמיוחד אם המילים "מימון המונים" לא הרתיעו אתכם, ונשארתם פה כדי להמשיך לקרוא - אז קודם כול, אני מודה לכם.

תודה שעדיין לא ברחתם. באמת, אני לא צינית, תודה. אני לא יודעת אם אני כקוראת הייתי עושה כמותכם, ולא פשוט מפהקת ועוברת אל הדף הבא בעיתון. אבל לא סתם בחרתי לשתף את זה פה. כי בשונה משאר גיוסי הכספים הקיימים כרגע או שהתקיימו בשנתיים האחרונות, למימון ההמונים הזה יש כותבת טור שלא מתביישת לנצל את קוראיה התמימים, כדי לעשות על הגב שלהם קופה.

מעבר לכך, זה באמת חשוב. כי תשמעו רגע: "חוות־גלעד בונה בית כנסת" זה לא משפט סתמי, לא עובדה חסרת משמעות שאין בה חידוש לעולם. אלא להפך.

אבל לפני שאסביר את עצמי אני רוצה להקדים ולומר: זה לא סוד שלמימון המונים דרושה סיבה טובה מספיק. שלא לומר, סיבה שמסתירה בחובה איזו מניפולציה רגשית, ואם אפשר שתהיה מניפולציה עם טרגדיה - מה טוב ומה נעים.

זה גם לא סוד שכולנו, כל אחד ואחד שקורא את הטקסט הזה, יכול בלי למצמץ לציין לפחות חמישה מיזמי מימון המונים חשובים שבהם הוא נתקל רק השבוע. אם נודה על האמת, הם הפכו לכלי קצת שחוק. אולי הוא גם כבר לא כל כך יעיל כמו שהיה בעבר.

הצרה היא שלחוות־גלעד, ברוך השם בלי עין הרע, לא קרתה שום טרגדיה.

כלומר, כן, קרתה... אפילו קרתה לי באופן אישי. רזיאל בעלי נרצח. אבל בואו נאמר שסיימנו לנצל ולמצות את כל מה שיכולנו כיישוב מהרצח הזה, ולא נותר לנו שום קלף לנפנף בו. האמירה "הוא נרצח, תתרמו לנו" כבר לא תעבוד.

שלא יישמע חס ושלום שאני צוחקת או מלגלגת על מישהו או על גיוס המונים כלשהו. אני מכולם יודעת כמה חשוב לנצל את הקשב הציבורי סביב רצח או טרגדיות אחרות כדי להנציח או לבנות חיים נוספים על גבי השבר.

הצטרפות להתיישבות

אז איך מגייסים מימון המונים לבית כנסת קבע, כשאין לנו שום מניפולציה למשוך באמצעותה את הקשב הציבורי?

טוב ששאלתם. כי האמת היא שהסיפור של בניית בית כנסת קבע בחווה מתעלה בעיניי על כל הסיפורים שסיפרתי על רזיאל, או על הרצח, או על המשפחה שלנו עד כה.

את חוות־גלעד הקימה משפחת זר עם בחורים צעירים ומלאי אש בוערת וכיסופים לארץ ישראל. הם הקימו אותה, פיזית, בעשר אצבעותיהם. הם צירפו אליהם לאורך השנים משפחות, ובהם המשפחה שלנו, והמשיכו, שוב בעשר אצבעות, לבנות, לסלול, להרים קו חשמל, לחצוב בסלע ולחרוש את האדמה.

במקביל לבניית היישוב, כבר מהרגע הראשון היה פה בית כנסת. ארבעה קירות וגג. היכל קטן ורצפה שמדי פעם היה צריך להרים אותה עם ג'ק של משאית, או לתקן שקע חדש שנוצר במרכזה ואיים לבלוע לתוכו את כל מי שלא ידע לדקלם בעל פה את "אנעים זמירות" .

בית הכנסת הזה שימש אותנו מאז ועד היום.

אתם קולטים? הצריף הקטנטן שהוקם אי אז לפני עשרים שנה על עמודי בטון קטנים, בידיהם החשופות של בני המשפחות הראשונות של היישוב, משמש אותנו עד היום כבית תפילה. אף שאנחנו כבר יישוב המונה כמעט מאה משפחות.

מטורף לומר שחוות־גלעד קיימת מעל עשרים שנה, קיימת כיישוב לכל דבר, עם גנים וספרייה ומזכירות, חשמל וכבישים. מטורף גם שזרקתי ככה בחטף את מספר המשפחות שגרות פה, שהוא ואחד מספר. קרוב למאה משפחות רוצות ובוחרות להיות חלק מהקהילה שלנו.

חוות־גלעד, הבית שלי, ידעה לא מעט פינויים, לא מעט היתקלויות קשות עם שכנים עוינים שלו ניתנה להם ההזדמנות היו מחסלים את כולנו. חוות־גלעד חוותה את הרצח של הרב שלה, האיש הכי מתוק ושמח שפגשתי מימיי, פלוס האיש האהוב עליי בעולם. כל הדברים האלה לא רק שלא שברו לחוות־גלעד את הצורה אלא להפך - היא רק התפתחה וצמחה מאז עוד ועוד.

וזה לא מובן מאליו.

באמת, אני תופסת את הראש. זה מטורף לגמרי. נס גלוי שאין לי הסבר אליו.

אז עכשיו אחרי כל הרקע הזה, ואחרי שהבנתם שהצריף הקטן שלנו, האהוב והקדוש, ששימש אותנו לבית כנסת, מתחיל להיות לנו צפוף; אחרי שהבנתם שלא מדובר בעוד גיוס המונים אחד מרבים אלא בהצטרפות אקטיבית למיישבי הארץ הזו בקדושה ובטהרה; אחרי שאתם יודעים את כל זה, לא תרצו להצטרף?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il