תנועות ההתחדשות היהודית בישראל אינן תופעה חדשה, אך בשנים האחרונות אנו עדים למגמה גוברת של גופים המבקשים לחדש את הזהות היהודית־ישראלית ולשחרר אותה מהדיכוטומיה המתישה בין "דתיות" ל"חילוניות". תנועת "לכתחילה - להצמחת תורה ישראלית", נכנסת לזירה זו ומציעה לכאורה "דרך שלישית" שאינה מגזרית, המושתתת על תרבות ועומק, כאשר ההלכה מהווה בה חלק מרכזי.
זוהי יוזמה חשובה המעוררת דיון ציבורי חיוני. ואולם בחינה מדוקדקת של השיח שמקדמת התנועה, חושפת פער מטריד: התעלמות שיטתית וכמעט מוחלטת מניסיונות דומים, ואף מתקדמים יותר, המתרחשים כבר שנים רבות בישראל.
עוד כתבות בנושא
הצורך ב"תורה חדשה" – קרי בהבנה רעננה של המסורת, ההלכה והתרבות – הפך לסמל של כמיהה לשינוי. שירו של הרב אלחנן ניר, "עכשיו אנו צריכים תורה חדשה", שהתפרסם זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, ביטא את הקריאה הזו באופן מופתי. ואולם כאשר הרצון להתחדשות מגיע מתוך העולם הציוני־דתי, הוא עומד כל העת בצל החשש הכבד מזיהוי עם "רפורמיות" – מילה שנושאת שָם מטען שלילי כמעט אוטומטי. השיח המתחדש שיוצא מהציונות הדתית כרוך בקונפליקט פנימי עמוק: הרצון ב"תורה חדשה", לצד הפחד מפני "צלם בהיכל". האירוניה היא שהצורך העמוק הזה בפרשנות חדשה ואוטונומית של המסורת, כבר מצא בית מעשי בתוך הזרמים הלא־אורתודוקסיים בישראל, גם אם "לכתחילה" ותנועות ההתחדשות מבית היוצר של הציונות הדתית ממאנות להכיר בכך.
הכי מעניין
הסיפור האישי שלי כמי שבא מתוך הציונות הדתית, למד בישיבות מרכז הרב והר עציון, ואחר־כך הוסמך לרבנות מטעם ההיברו יוניון קולג', המוסד המרכזי של התנועה הרפורמית, עשוי להדגים את הניסיון לבסס שיח חדש שאינו "דתי" ואינו "חילוני". בדרשת ההסמכה שלי בחרתי לבסס את הקריאה ל"תורה חדשה" על שירו של ניר ועל סיפורו של בננו הבכור, שליו. כששלחנו אותו לגן בבית ספר ממלכתי המפגיש משפחות חילוניות ודתיות, נחשפנו למלכוד הדיכוטומיה: שליו, שהיה רשום כ"חילוני", ביקש להשתתף בתפילה, אך הגננת לא הרשתה לו משום ש"חילונים לא מתפללים". לאחר כמה שבועות, כאשר בננו כבר היה רשום כ"דתי", הפך האיסור לחובה: הגננת אמרה לו שעכשיו הוא חייב להשתתף בתפילה. שליו עצמו שאל אם יוכל לפעמים להצטרף ל"מפגש", הפעילות האלטרנטיבית המיועדת לתלמידים "חילוניים".
רגע נוסף שהזכרתי באותה דרשה, התרחש כאשר בננו צפה בסרטון פרסומת לבית הספר שלו, שבו מנהלת בית הספר ה"דתייה" הגדירה את החילונים כ"אחר" שלה, במטרה להסביר שבית הספר ה"משלב" גורם לכל אחד להכיר ב"אחר" שלו. נוכח הסרטון הזה ליבי נצבט; הרהרתי בכך שעבורי גם "חילונים" וגם "דתיים" אינם "אחרים" – שניהם "אני".