"כולנו צריכים להשתנות באופן משמעותי, החילונים והדתיים"

החלום להקים בית מדרש שבו אנשים מכל חלקי החברה הישראלית ילמדו תורה יחד, מלווה את הרב חיים וידל שנים רבות. בעבר הוא אפילו ניסה להקים בית מדרש כזה, יחד עם חברו בארי צימרמן המנוח, שהיה מראשי תנועת ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית. צימרמן נפטר בפתאומיות בגיל 64, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שבגינה נאלץ הרב וידל לגנוז את חלומו.

"בזמנו כתבנו מניפסט לבית המדרש הזה ושיחרנו על פתחי כל מיני גבירים ובתי מדרש פתוחים, אבל זה נפל על ה'קמח'", הוא מספר. "אף אחד לא היה מוכן לקחת את זה על עצמו מבחינה כלכלית. אני מניח שאם היינו מתקרבים להקמה של בית מדרש כזה, היינו מקבלים התנגדויות אידיאולוגיות או ביקורת, אבל לא הגענו לשלב הזה. בבסיס הרעיון עומדת ההבנה, שלדעתי יש לה בסיס בכתבי הרב קוק, שתורת ארץ ישראל צריכה להיבנות על ידי כולם ולא יכול להיות שמגזר אחד בלבד יבנה אותה. זה פשוט לא יעבוד".

את מי קשה להביא יותר לבית מדרש כזה, את הדתיים השמרנים או את החילונים?

"הקושי העיקרי, ואני אומר את זה מניסיון בכל מיני פרויקטים, הוא להביא חילונים. בסופו של דבר, לדתיים יש תרבות של לימוד. הם מתורגלים לכך מגיל אפס, ויש מספיק כאלה שיהיו מוכנים לבוא לבית מדרש כזה, אני לא צריך אלפים. אצל החילונים מוכנים בדרך כלל לבוא ללמוד מספר פעמים, אבל אנחנו דיברנו על בית מדרש של שלוש או ארבע שנים, שיכשיר מורים ומורות שיוציאו את ארון הספרים היהודי גם לפריפריה, כי כיום הוא נמצא בעיקר במרכז ובירושלים. יש היום מעט מאוד תלמידי חכמים ותלמידות חכמות שהם לא דתיים שמרנים. אלה שמקבלים מהם מרוויחים, אבל אין צמיחה של מורים נוספים. המטרה הייתה שמבית המדרש הזה יצאו אנשים עם מחויבות ללמד".

הבעיה היא שגם אנשים שמוכנים או רוצים לחיות יחד, לא תמיד רוצים ללמוד תורה ביחד.

"אני לא נמצא בעובי הקורה מבחינה סוציולוגית, אבל אני יכול לומר שדרכים רבות לקב"ה. אגב, אני רואה ערך גם בעצם החיים במשותף. כבר כמה עשרות שנים אנחנו בתהליך שבו דתיים וחילוניים גרים בפלנטות מקבילות. אתה יכול ללמוד ולעבוד כל החיים בנפרד, בשרוול הדתי או החילוני. אני חושב שזה חבל. הבעיה של החברה הישראלית היא בורות כפולה. הבורות הראשונה היא חוסר היכרות אנושית. אנחנו לא מכירים אחד את השני. הבורות השנייה היא תרבותית. אני מלמד עשרות שנים במדרשות וישיבות הסדר. התלמידים שלנו מקסימים ומדהימים, אבל יש אצלם בורות. אני יכול להזכיר את מוצרט או שם של סופר חשוב, והם לא מכירים. לצערי הבורות נוגעת גם לתורה, הם לא שמעו למשל על רבי חסדאי קרשקש. גם אצל החילונים יש כמובן בורות דומה. כשאין היכרות של אנשים ושל תרבות, נוצר תהליך של קיטוב, דמוניזציה ודמיונות. מעבר לחלום על בית מדרש משותף שיהיה לב פועם, בעיות ייפתרו אם נוריד מחיצות, נחיה יחד בשכונות מעורבות, ונלמד באותם בתי ספר".

רק לא להפריע

חלום בית המדרש המשותף מקבל ביטוי גם בספרו החדש של הרב וידל, הנושא את הכותרת "אל מעבר לדתיות ולחילוניות: בעקבות תורת ארץ ישראל של הראי"ה קוק". מדובר במסה של 140 עמודים המבקשת לפתוח שער אל ישראליות יהודית חדשה, שמבטלת את ההבחנות המקובלות בין קודש לחול ובין דתיות לחילוניות. מי שיחפש בספר הצעות ליישום, עלול להתאכזב. מדובר כאמור במסה, והרב וידל לא מתנצל על כך. "זה לא המנדט שלי", הוא אומר. "כתבתי סוג של מניפסט, וכעת דרושים אנשים אחרים שיורידו אותו למציאות. יש לי מספיק ניסיון כדי לדעת שאני לא מוכשר לזה, אבל אשמח לעזור בכל דרך לאנשים שינסו לעשות זאת. הספר הזה הוא פתיחה של משהו, לא משהו סגור".

ספרו של הרב וידל יצא לאור במסגרת מיזם "תורה ישראלית – לכתחילה", תנועה להצמחת תורה ישראלית, המבקשת "לעצב את הקומה הבאה של היהדות", כלשונו. יו"ר התנועה הוא יואב שורק (בעבר עורך מוסף זה), והרב וידל הוא יו"ר המועצה הציבורית של התנועה וחבר בהנהלה המצומצמת שלה.

"יואב ואני ידידים הרבה שנים", מספר הרב וידל. "הייתי חברותא בוגרת שלו בישיבת בית־אל, ולמדנו הרבה ביחד. יש לנו גם מחלוקת מהותית, שבעבר גרמה לי לא להצטרף לכל מיני פרויקטים שלו בתחום ההלכתי. בעיקרון, ההלכה היא לא הנושא שלי מכל הבחינות. אני לא פוסק ולא לומד הרבה הלכה. מעניינות אותי האגדה והרוח, וזה גם מה שאני מלמד. מתוך העניין שלי באגדה אמרתי ליואב: אתה יכול לייצר כמה פלסטרים בהלכה אבל לא תפתור את הבעיה, כי כל זמן שהתודעה של הפוסקים היא תודעה גלותית ושטחית, נקבל הלכה בהתאם. עולם ההלכה תמיד מגיב למציאות, וגם אם תתקן כמה נוסחים בתפילה – זה לא הסיפור. הסיפור שלי הוא לשנות את התודעה, את הרוח ואת ההבנה.

"המרכזיות של לימוד החסידות היא סימפטום לתורה של גלות, שמה שחשוב בה זו החוויה הפנימית של הפרט. אני עוקב אחרי השולחנות של התלמידים בבתי המדרש. בעבר הרוב היה מורכב מספרי הרב קוק, היום כמעט לא לומדים אותו. כשכן לומדים, לצערי לא לומדים אותו בצורה רצינית ושיטתית, אלא באופן שמחזק את הדתיות הילדותית"

"הצטרפתי ליוזמה החדשה של יואב בגלל הזמן. זו תקופה שבה כולם מתוסכלים מחוסר היכולת להשפיע באופן ישיר ומשמעותי על המציאות. הרגשתי שיש כאן משהו טוב והחלטתי להצטרף. אני לא אשתתף בפן ההלכתי של המיזם הזה, אבל אני חושב שאוכל לתרום לו סיפור מסגרת ומוזיקת רקע".

אתה מזדהה עם הדרישות לשינוי גם בעולם ההלכה?

"בגדול כן, אם כי ברמה האישית טוב לי עם ההלכה. אני יהודי אורתודוקסי שמרני. ההלכה נותנת לי כלים לאורות, ואני שמח שיש לי מסגרת. לא אגיד לך שאני מבין הכול או שאני תמיד מרגיש ומתלהב, ויש דברים שאני עושה גם בלי הצורך במסגרת".

בכלל, ממשיך הרב וידל, "יש כמה סוגים של חוויה הלכתית. חוויה אחת היא כשאתה עושה מצווה ומרגיש כמה שזה גדול ועמוק ויפה, כמו השבת למשל. חוויה שנייה היא כשאתה עושה ולא מבין אבל גם אין לך התנגדות, הנחת תפילין למשל. חוויה שלישית היא כשאתה עושה משהו לא רציונלי וגם זה לא נורא, כי אדם הוא לא רק חיה רציונלית. החוויה הקשה היא לעשות משהו לא מוסרי, ואז אני באמת לא עושה אותו, ויש לי אילנות גדולים להיתלות בהם בעניין הזה. רוב הציוויים שלא הולמים את התודעה המוסרית כמו בן סורר ומורה, דין סוטה או מחיית עמלק, הם לא למעשה, אז זו לא כל כך בעיה. חוסר הנחת מהיחס לגוי או לאחר עולה מחדש בכל דור ודור, וחז"ל כבר עשו עבודה מצוינת.

"המקום המעשי היחיד שאני יכול לחשוב עליו כמקום שיש בו אי נוחות בזמננו הוא מעמד האישה, אבל נשים עושות עבודה מצוינת בתחום הזה. הן הולכות קדימה בצורה נהדרת, ולא צריך להפריע להן. על דרך הבדיחה אני אומר שעוד עשרות שנים יהיו שיעורים על מעמד הגבר ביהדות... אני מלמד במדרשות ומנסה לתת לבנות תחושה של ערך, כבוד ומשמעות, אבל כשמבקשים ממני למסור שיעור על פמיניזם אני מסרב, כי כשגברים מתחילים לדבר על פמיניזם יש לזה ריח לא טוב. זה סוג של פטרנליזם. תנו לנשים לעשות את העבודה. אנחנו לא סומכים עליהן?"

בחפ"ק של הר המור

כדי להבין טוב יותר את תפיסתו של הרב חיים וידל, שעוד נחזור אליה, צריכים להתוודע לביוגרפיה הייחודית שלו. הוא נולד במרוקו בשנת 1953, ובגיל שלוש עלה ארצה עם הוריו לקריית־שמונה. למרות מוצאו ואופייה המסורתי־דתי של עיר ילדותו ונעוריו, הוא מעיד שגדל בבית חילוני. "ההורים שלי התחנכו באליאנס והתחלנו שם. היה להם כבוד למסורת, אבל לא ידעתי כלום כי לא טרחו להנחיל לי יהדות בבית או בבית הספר. קיבלתי חינוך מאוד ציוני בצילו של הארי השואג בתל־חי, וגם מאוד תרבותי. הדמויות המשמעותיות בילדות שלי היו חילוניות, אשכנזיות וציוניות".

בתיכון הוא למד בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, וסיים שם את לימודיו זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים. לאחר שירות קרבי של שש שנים שכלל גם קצונה, הוא יצא לטיול במזרח עם אשתו סמדר. כששבו לארץ הם התגוררו בבית לחם הגלילית, שם גדלה סמדר, ובמשך שנתיים עסק הרב וידל בחקלאות. כ"אדם שכל החיים קרא וחשב", כלשונו, בשלב מסוים העיסוק בחקלאות לא סיפק אותו. "חזרתי לחיפה, למדתי פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה, והלימודים הללו החלו אצלי את תהליך החזרה בתשובה. פתאום התוודעתי לעולם שלא היה לי מושג שהוא קיים – הרמב"ם, מורה נבוכים, הזוהר, החסידות. דבר נוסף שהצטרף אצלי ללימודים ויצר את התנועה האישית הייתה העובדה ששלושה חברים טובים שלי מהתיכון חזרו בתשובה, עלו לירושלים והשאירו אותי לבד בחיפה. כל אחד מהם ניסה למשוך אותי לכיוון שלו".

בשנת 1982 הצטרף הרב וידל לחבריו ועלה עם משפחתו לירושלים. הוא החל ללמוד במקביל במכון מאיר ובאוניברסיטה העברית, אך בשלב מסוים נטש את האקדמיה והתעמק בעיקר בלימוד תורת הראי"ה. "הרב קוק הוא זה שגרם לי להצטרף לעולם הדתי, והוא מה שמונע ממני לעזוב אותו", הוא אומר. "הרגשתי שזה מקום שלא סותר את מי שאני, אלא נותן ממד של עומק וחזון לחינוך שקיבלתי. המציאות הדתית הנוכחית היא בעיניי הרבה פחות מהחזון שלו". ממכון מאיר המשיך הרב וידל לישיבת בית־אל, ובהמשך נמנה על הצוות שהקים את המכינה הקדם־צבאית בעלי ולימד שם במשך כעשרים שנה.

בשלב מסוים הקים הרב וידל בית מדרש גבוה לאגדה, שפעל בהתחלה במסגרת כולל מר"ץ במבשרת־ציון. לאחר מכן עבר ללמד בישיבת יפו ואחריה בישיבת ההסדר "אורות שאול", ששכנה אז בכפר־בתיה. "בית המדרש הגבוה לאגדה יועד לכאלה שלמדו לפחות חמש שנים מלאות של תורה, והחליטו שזו דרכם בחיים. בנינו עבורם תוכנית לימודים תורניים שבמרכזה לימוד אגדה במובן הרחב של המילה, לצד לימודי הלכה והעשרה בתחומים שונים של התרבות הכללית. לבית המדרש במתכונתו המקורית, כפי שהתקיימה במבשרת־ציון, היה גם מכון ליצירה, שביקש לתת לתלמידי חכמים צעירים אפשרות ומרחב ליצור ולהתברך זה מזה. בכל מחזור היו כשלושים משתתפים, ורובם עושים דברים נהדרים בחינוך, בתרבות ובאמנות. זה היה מפעל שחלמתי עליו והצלחתי לממש אותו, למרות שמבחינה כלכלית הוא קרס כל פעם מחדש".

"אני מלמד עשרות שנים במדרשות וישיבות הסדר. התלמידים שלנו מקסימים ומדהימים, אבל יש אצלם בורות. אני יכול להזכיר את מוצרט או סופר חשוב, והם לא מכירים. לצערי הבורות נוגעת גם לתורה, הם לא שמעו למשל על רבי חסדאי קרשקש. גם אצל החילונים יש כמובן בורות דומה. כשאין היכרות של אנשים ושל תרבות, נוצר תהליך של קיטוב, דמוניזציה ודמיונות"

כאשר ישיבת אורות שאול עברה לתל־אביב נאלצה משפחת וידל לעזוב את כפר־בתיה, ולפני שש שנים בחרה להשתכן ביישוב נחושה. לבני הזוג וידל שמונה ילדים, שבעה מהם נשואים ופרוסים ברחבי הארץ, מבית־רימון שבצפון ועד לחווה בדרום הר חברון. כיום מלמד הרב וידל במדרשת רוני, המיועדת לנערות לפני גיוס, בישיבת אורות שאול בתל־אביב, ובמדרשת־עין פרת. לסמדר יש סטודיו לקרמיקה, שבו היא יוצרת ומלמדת.

מה גרם לך לעזוב את בית המדרש של עלי?

"גדלתי בחפ"ק של 'מרכז הרב', או נכון יותר של 'הר המור'. אומצתי וחובקתי על ידי כל הרבנים שם, ולכן הדרך שלי לעלי הייתה טבעית. הרגשתי שם טוב והתכנים שקיבלתי היו מדהימים בעיניי, וכך גם היום. אבל עם הזמן יצאתי מההיפנוזה, לא במובן השלילי. נזכרתי שאני אקזיסטנציאליסט ספקן ופסימי, למרות הרוח הציונית של הרב קוק. בנוסף, כשאתה נכנס למקום אתה מתוודע לדקויות שלא הכרת בהתחלה. אני מאוד מעריך ומוקיר את התכנים שקיבלתי, ומנסה להמשיך אותם בדרך ובסגנון שלי, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך לחיות בתוך המרחב הזה. הוא היה לא טוב לי מהרבה בחינות, וחיפשתי לצאת החוצה".

תשובה לכולם

ספרו החדש של הרב וידל החל להיכתב כמאמר לכתב העת "השילוח", בעקבות המחלוקת על הרפורמה המשפטית, ועם הזמן עבר שינויים והפך לספר. "אני בעיקר עוסק בשאלה מה זה עם ישראל, כי זו הסוגיה הבוערת. עם ישראל זה לא עוד לאומיות ואתניות אלא ציוויליזציה, תרבות, משהו רחב וכולל שלא נועד רק לענות על צרכים או לפתור מריבות. המהות של עם ישראל זו הכללה. אנחנו 'עם אדם', כמו שאמר א"ד גורדון, עם שהמטרה שלו היא להיות בני אדם, ולסחוף אחרינו את האנושות כולה בדרך למשהו שהוא הכי פשוט והכי נשגב. ברוח האנושית יש נטייה חברתית, דתית, מוסרית, שכלית, וזיקה אל הנשגב. ברור שלא כל הדברים באים לידי ביטוי באופן משוכלל ומאוזן אצל כל אחד, כי אף יחיד אינו אמור להיות מושלם. מתוך זה מגיעה ההבנה שאנשים שחושבים אחרת ממך עוזרים לך להיות חלק מפסיפס ולא שבר כלי. עם ישראל הוא לא דת ולא לאום, לא ליברלי ולא שמרני, אלא כל הדברים יחד. המחלוקת בין המחנות השונים היא ברכה ולא קללה".

יש כאלה שרואים במסורתיות המתחזקת את הפתרון לחיבורים. אתה לא מרחיב בספר ביחס לתופעה, רק רומז לפוטנציאל שלה.

"למסורתיות נכון כנראה עתיד גדול. המסורתיות או דתיות הרצף היא אכן הפתרון, אבל הוא מאוד בוסרי וראשוני. אנשים תוהים איך אני מסוגל להכליל בבית המדרש שאני חולם עליו גם אנשים שאינם שומרים שבת. אני עונה שקודם כול ההגדרה של יהודי היא לא אדם שומר שבת אלא מי שנולד לאימא יהודייה. שנית, אני לא מבקש מאף אחד בבית המדרש הזה או בעם ישראל לשנות את ההתנהלות האישית שלו. ברשות הרבים אנחנו עושים פשרות כי אי אפשר לחיות אחרת, אבל ברמה האישית אני רוצה להציב אנטיתזה לכור ההיתוך. אני לא מחפש ליצור יהודי חדש. אני מודע לזה שעם ישראל הוא ציוויליזציה שיש בה מקום לכולם, עם שיש בו שבטים לכתחילה, ויש בו מקום גם לשבט חילוני".

יש דתיים שמתייחסים לחילוניות כאל תופעה זמנית בלבד, עד שכולם יחזרו בתשובה.

"אם הכוונה לתשובה אל הדתיות הנוכחית, התשובה היא לא. ברור לי שכולנו צריכים להשתנות באופן משמעותי, החילונים והדתיים. אני לא מרוצה לא מהחילוניות של היום וגם לא מהדתיות של היום. אנחנו חלק ממשפחה גדולה, ואני אומר 'בואו נעבוד ביחד מתוך אכפתיות לסיפור הזה, לאן שזה לא יוביל'. אני לא שם תנאים בכניסה לבית המדרש, למעט תנאי סף מינימלי – אנשים שמעוניינים לעבוד בשביל עם ישראל. אני לא יודע מראש לאן נגיע. כשיודעים מראש מה המטרה, לא פתוחים באמת להתרחשות".

אתה מביע אי־נחת גם מבית המדרש הציוני־דתי, אבל הוא כן עובר תהליכים של שינוי, מתגוון ונפתח לעולמות חדשים במחשבה, אמונה וחסידות.

"קודם כול אני חושב שהציבור הזה איכותי לעילא ולעילא, ולא רק בגלל השנתיים האחרונות של המלחמה. במשך ארבעים שנה אני נפגש כל שנה עם מחזור חדש של צעירים, ופוגש בחורים ובחורות מקסימים, איכותיים, אידיאליסטים, ישרים וטובים. יש בהחלט עליית הדורות. מה שלימדתי לפני שלושים שנה כבר לא מתאים להם, ואני גאה להיות חלק מהציבור הזה. גם על בית המדרש הציוני־דתי אני יכול לומר שקורים בו הרבה דברים טובים. יש בו תורה עשירה ודינמית, ותלמידי חכמים מקסימים בכל גווני בתי המדרש.

"הביקורת שלי, בגרסתה העדינה, היא שזה נעשה לאט מדי ופחות מדי, ויש המון עבודה. אבל זה לא רק זה. כואב לי שלמרות כל מה שאמרנו, לעניות דעתי החינוך הדתי־לאומי וחלק מבתי המדרש הנפלאים שלו, עדיין מחנכים על תורה של גלות ויראת שמיים של גלות. המרכזיות של לימוד החסידות היא סימפטום של זה. זו תורה של גלות ושל יחיד, שמה שחשוב בה זו החוויה הפנימית של הפרט. אני עוקב אחרי השולחנות של התלמידים בבתי המדרש. בעבר הרוב היה מורכב מספרי הרב קוק, היום כמעט לא לומדים אותו. כשכן לומדים, לצערי לא לומדים אותו בצורה רצינית ושיטתית, אלא באופן שמחזק את הדתיות הילדותית, הגלותית והפרטית".

תקרת זכוכית

הרב וידל מדבר על תקרת זכוכית שגורמת לדבריו לבית המדרש הציוני־דתי להישאר עם שאיפות נמוכות. "שמעתי על ראש ישיבה תיכונית שהפסיק לשלוח את תלמידיו לסמינר מפגשים של 'גשר', והסביר שכראש ישיבה יש לו אחריות אחת – שהתלמידים שלו לא יורידו את הכיפה. אני לא אומר שזו מטרה לא ראויה, אבל כשזו המגמה החינוכית ובשמה מנקים את השטח מכל אתגר – בסוף גם הציבור הדתי־לאומי מסתגר. אני רואה את זה בהרבה מקומות. היהודי הממוצע שמתחנך בציבור הציוני־דתי, יראת השמיים שלו היא יראת שמיים של יהודי חרדי. כך הוא מתפלל וכך הוא גם מתרגם את מה שקורה סביבו, וזה עוצר תהליך של הפלת חומות ומחיצות. אני חושב שהסוגיות המרכזיות אצל הרב קוק הן סוגיות של אמונה ודעת אלוקים, והן יובילו לכל השינויים האחרים. ספרים חדשים בסגנון של חסידות ארץ־ישראלית הם נחמדים, אבל לדעתי זה מחמיץ את העיקר ואני לא יכול להתלהב מזה".

מצד שני, אצל הרב קוק אפשר למצוא גם שמרנות וחרדיות.

"הספרון שהוצאתי הוא מעין פרק חתימה של ספר גדול שאני עובד עליו שנים רבות, וייקרא 'משנתו הרדיקלית של הרב קוק'. בספר הזה לא באתי לכתוב עוד דוקטורט על מי הוא הרב קוק, אלא לחלץ מסכת אחת מתוך הש"ס הגדול של הרב קוק, שלדעתי היא קוהרנטית והיא העיקר. זה נכון שיש ברב קוק הכול. הכתיבה שלו היא תיעוד של מסע רוחני חי, ולכן אין טעם לחפש שיטה שהוא השאיר לנו. הוא השאיר לנו ש"ס של משניות, ואני מנסה ללקט מתוכו מסכת. אני לא טוען שהיא מגדירה אותו ושהיא הכול, אבל בעיניי היא החלק הכי חשוב במורשת שלו, שעשוי להיות מזור וסם חיים לחברה הישראלית היום".

המונח "תורת ארץ ישראל", מושג מרכזי בהגותו של הרב קוק, חוזר פעמים רבות בספרו הקצר של הרב וידל. שלושת המאפיינים העיקריים שמונה הרב וידל לתורה מסוג זה הם: התרחבות, דיאלוגיות והתחברות. "על רגל אחת, תורת ארץ ישראל זו תורה של עם בארצו ולא תורה של יחידים וקהילות; תורה ששמה דגש על כללים ועקרונות ולא על פרטים; ותורה שמעוניינת בהשראה, התחדשות, רוח הקודש ונבואה. הרב קוק כתב את עיקרי תורתו לפני כמאה ועשרים שנה, ואני מנסה לעשות אדפטציה. אני לא מתיימר להגיד שזה הרב קוק, אלא שזה מה שנגזר ממנו אם אנחנו לא רוצים לדקלם אלא לקחת את התורה שלו כדרך ולהמשיך אותה במציאות שלנו.

"ישנו הציר הידוע של 'קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל". בכל שלושת הדברים הללו – אלוקות, תורה ועם ישראל – הרב קוק חולל מהפכה אדירה והגדיר אותם בצורה הרבה יותר רחבה ועשירה ממה שמקובל. אני מתמקד בעיקר בעם ישראל, כי זו הבעיה הבוערת. הבעיה היא לא בקיומם של שבטים שונים ומגוונים, אלא בכך שאנשים חושבים שכל האמת המוחלטת נמצאת אצלם. הפתרון הוא לא עוד גשר ולא 'צו פיוס', אלא לומר 'אני מקבל אותך כפי שאתה, ואני חי איתך ויכול לריב איתך'. ככל שנכבד אחד את השני, נוכל להיות יותר חריפים. לא באתי לסיים את המחלוקת, אלא להפוך אותה מקללה לברכה".