לצד מיגוניות ובסיסים שקרסו, ב־7 באוקטובר נפל גם המסך שכיסה את המציאות מעינינו. אבל לפעמים נדמה שאותו מסך שב וירד, ואף נוספו עליו מיסוכים רבים, ישנים וחדשים. ובכל זאת משהו מבצבץ שם למטה, איזו נקודת אמת שאנחנו חייבים לאחוז בה ואסור לנו להתעלם ממנה עוד.
כוונתי היא לשרשרת ההחלטות, הגורמים השונים, ותשומת הלב שלנו שהוסטה באופן חוזר ונשנה כאשר אנו מביטים על המציאות והשלכותיה. לא מדובר רק על גורם אחד שניתן להצביע עליו כאחראי ולחוש הקלה שזרקנו את האשם לבור, אלא בשלל נסיבות ובעיקר בכמיהה אנושית פשוטה ומכמירת לב לחשוב שהכול בסדר.
אפשר לצרף שחקנים רבים להצגה "מי אשם במחדל", כולל שירותי המודיעין, בכירי הצבא, פוליטיקאים, כלי תקשורת, מקבלי החלטות ועוד. אך לא שם מסתיימת ועדת החקירה.
הכי מעניין
במהלך הדורות ניתנה חשיבות רבה לנביאים, לפילוסופים ולמעצבי דעת הקהל. אלה האנשים האמונים על הרוח, החשיבה על התמונה הגדולה, ולאו דווקא על הפרטים הקטנים. כמו בדורות אחרים, שבהם בחר ההמון לסמוך את ידיו על משיחי שקר מתוך נחמה או אמונה, כך גם כיום רבים מאיתנו בחרו להאזין לקולות שקראו ל"צמצום הסכסוך", "הכלה", "מורכבות" ועוד.
אלא שדווקא ממשמיעי הקולות הללו שכחנו לדרוש תשובות. מי שבחר בהגות פילוסופית וסימא את עיני הציבור בחזון שמבוסס על משאלת לב יותר מאשר על ניתוח בהיר של המציאות, אשם בעיניי במחדל לא פחות מגורמי המודיעין.
לא הייתי נדרשת לעניין הזה כעת, לולי הייתה המציאות דופקת על חלוננו שוב, כמו בימים ההם שבהם התחמש האויב תחת קולות ציבוריים משתקים מפנים ומחוץ - הימים שבהם נחפרו מנהרות כדי לטמון בהן חטופים או חיילים, בעוד שאנו הסטנו את המבט כמעט בכוח מהתמונה המלאה.
גם עתה אנו עדיין נותנים למספר מצומצם מאוד של קולות להחליט בשבילו על מה מדברים היום. האם נדבר על גבעה שפונתה, או שמא על משלוחי נשק שבהם הוברחו ללב מדינת ישראל מטעני נפץ, טילים ואקדחים? האם נדון בפאנלים השונים על הניסיון האחרון להטביע טלפון נייד במי מלח, או שמא על מעבדות הנפץ ברמאללה שמייצרות טילים שמכוונים על העיר מודיעין? האם נעסוק בהפרדת רשויות, בלקיחת סמכויות ובהענקת שמות למלחמה? או שאולי נדבר על מגדל השמירה שנבנה בכפר עזון־עתמה מול שערי־תקווה, בדומה למגדל זהה כמעט שנבנה מול העוטף לפני שנתיים וחצי בלבד, ואשר היה חלק מתכנון הטבח האכזרי של אותו היום?
עוד כתבות בנושא
אז מה ניתן לעשות? ראשית כול, עלינו להפסיק להחביא את הבעיות מאחרי נרטיבים מנחמי לב. עלינו לדרוש חקירות אמיתיות, שקופות ומובנות לציבור – לא חומרים שמסננים גורמים שונים כתוצאה ממבוכה או ממשאלת לב שיהיה זה הטבח האחרון. לאחר מכן עלינו לחדול מלהילקח בעל כורחנו לנושאי השיחה שנבחרו בשבילנו, ולהתחיל לבחור בעצמנו את הדברים שעליהם נדון.
אנו לא רק צרכני מידע סבילים, אלא אנו מכריעים למי להאזין ואילו שאלות לשאול את נבחרינו. אנו בוחרים על מה לכתוב ברשתות החברתיות, ובאילו מאבקים אנו רוצים לתמוך. אנו מחליטים אם להאמין לאלוף־המשנה שמתבונן בנו בעיניים נחושות ומספר שחייליו סיכלו אתמול זריקת בקבוק תבערה, או למילואימניק שיוצא מיהודה ושומרון ואומר למשפחתו בהוד־השרון: תתחמשו, האויב בדרך אלינו.
אנו שווים במחדל שהיה, ולא פחות מכך – בזה שיהיה. אנו אשמים שהאזנו לקולות, שהאמנו לתחזיות, שהתעלמנו מהמציאות. אנו אשמים בציטוט של אנשי רוח ותרבות שסימאו את עינינו מתוך משאלת לב משותפת שיהיה כאן כבר טוב.
יכול להיות כאן טוב, ועוד יהיה. אבל עכשיו אנחנו חייבים להתבונן למציאות בעיניים: ביהודה ושומרון יש אויב אכזרי שמבקש לפרוע בנו בכל מקום שבו נהיה. אנחנו מסוגלים לראות את זה?
מוריה מיכאלי היא מנהלת תוכן ואסטרטגיה בארגון "הצופות"