בתאריך 18.11.25 נכנס לתוקף תיקון מס' 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים - אשר בניגוד  לפסיקת בג"ץ מחודש פברואר השנה, מעניק סמכות לבתי הדין הרבניים לדון במזונות קטינים גם ללא הסכמת שני הצדדים. סמכות זו מחזירה למרכז הבמה את אחד המוקדים המתוחים ביותר בדיני המשפחה בישראל - הפער בין הדין הדתי לדין האזרחי, והמציאות הכלכלית של המשפחה המודרנית.

מדובר בעימות שאינו נובע מהחלטה נקודתית של המחוקק, אלא מהמבנה הדואלי של מערכת המשפט בישראל, המחזיקה בשתי תפיסות עולם שונות בתכלית לשאלות: מהי אחריות הורית? מהי חלוקת נטל הורי? וכיצד נכון לקבוע מזונות ילדים?

על פי הדין האישי, חובתו של האב לזון את ילדיו הקטינים היא חובה בסיסית, כמעט מוחלטת. ההלכה מזהה את האב כמקור הפרנסה הראשי במשפחה, רואה בו אחראי עיקרי לצרכים הכלכליים של ילדיו ומגדירה את צורכי הקטינים באופן מצומצם יחסית: מזון, לבוש, קורת גג וחינוך בסיסי.

המודל ההלכתי פותח בתקופה שבה האם הייתה המטפלת המרכזית של הקטינים, האב היה מפרנס בלעדי, והחיים הכלכליים היו פשוטים. ההלכה באותה עת לא התמודדה עם משקי בית כפולים, עלויות של שני בתים, מסגרות חינוך יקרות, קייטנות, חוגים, הורות שוויונית, או עלויות תחבורה המתפצלות בין שני בתים. מודל זה נשען על לוגיקה שמקורה בתפיסות עולם מסורתיות, גם כאשר הוא מיושם בבתי הדין הרבניים ברוח מודרנית.

עם השנים, המערכת האזרחית פיתחה תפיסה עולם שונה בתכלית. הלכת בע"מ 919/15 מהווה "פריצת דרך"  אשר שינתה את הפרשנות המקובלת, לפיה האב חב במזונות ילדיו באופן כמעט אבסולוטי.

בית המשפט העליון קבע כי מגיל 6 הן האב והן האם אחראים באופן משותף למימון צורכי הילדים, בהתאם להכנסותיהם ולחלוקת זמני השהות בפועל. מודל זה אינו נשען על חלוקה מסורתית של תפקידים במשפחה. הוא מתבסס על נתונים כלכליים, על השתנות מודל ההורות ועל התפיסה המודרנית שלפיה ילד זקוק לאחריות של שני הוריו באופן שווה. כתוצאה מכך האחריות הכלכלית תתחלק לפי יכולת כלכלית, תרומה בפועל ולא לפי מגדר. הדין האזרחי נותן ביטוי למציאות של 2025, בה נשים משתכרות, גברים מגדלים ילדים ושני ההורים שותפים בקבלת החלטות - גם אם לא באופן שווה.

בנקודה הזו, אין חפיפה בין המודל ההלכתי למודל האזרחי. כל אחד מהמודלים מייצג מערכת ערכים שונה, המבוססת על היגיון משפטי אחר, מבנה משפחתי אחר ומטרה חברתית אחרת. בעוד ההלכה מתמקדת בחובת האב, הדין האזרחי מתמקד בחלוקה שוויונית. ההלכה רואה בזמני השהות נתון משני,  הדין האזרחי רואה בהם פרמטר מרכזי. ההלכה מגדירה "צרכים בסיסיים", הדין האזרחי מחשב עלויות ריאליות לצרכים תלויי שהות של הילדים עם הורה כזה או אחר וכאלו שאינם תלויי שהות.

כששתי הגישות פועלות במקביל, נוצרת חוסר ודאות משפטית אותה העמיקה הוראת השעה. אישור הוראת השעה מאפשר להורה להגיש תביעת מזונות לבית הדין הרבני ולתת בידיו סמכות לדון בנושא, גם אם ההורה השני מתנגד לכך. מבחינה פרקטית, מצב זה מחזיר את מירוץ הסמכויות הקלאסי לעניין מזונות קטין.

המשמעות היא שכעת הבחירה בבית הדין הרבני כמקור הסמכות לדון במזונות קטינים  יקבע לא על ידי תיאום או בחירה מבוססת שיקולים מקצועיים, אלא במסגרת מרוץ סמכויות. המחוקק הציג את המהלך כצעד שיקל על העומסים במערכת המשפטית, אך מבחינה מהותית הוא יצר תחרות בין שתי מערכות משפטיות, המתבססות על עקרונות שונים לחלוטין.

הפערים בין הערכאות אינם טכניים בלבד, הם מהותיים. והפסיקות יכולות להיות שונות לחלוטין רק משום שצד אחד הקדים את הצד השני בהגשת תביעה לבית הדין הרבני. במקום שהשאלה תהיה מה צריכים הילדים היא הופכת לשאלה באיזו ערכאה דנים. מציאות כזו יוצרת חוסר שוויון מהותי בין משפחות דומות, וגורמת לחוסר וודאות בקרב בני הזוג שפותחים בהליכים משפטיים.

מאידך, בראיית מדינה יהודית, טבעי שגם בתי הדין הרבניים יהיו שותפים בקביעת מזונות. יש גם יתרון בכך שבתי הדין הרבניים, הפועלים מתוך אחריות הלכתית וחברתית, ימשיכו לקחת חלק בהחלטות המשפיעות על התא המשפחתי בישראל. חשוב לזכור כי בתי הדין הרבניים מהווים חלק טבעי ורציף ממערכת המשפט בישראל, ומביאים עמם ניסיון רב וראייה ערכית, אשר יכולים לתרום ליישוב מחלוקות משפחתיות בזמן קצר.

ייתכן שוועדת המומחים שהוקמה תצליח ליצור מודל אחיד שישלב בין ערכי ההלכה לבין עקרונות של שוויון וכלכלה. עד אז, אנחנו חיים במערכת משפטית המנהלת שני עולמות במקביל, כאשר הילדים עומדים בתווך.

העימות בין תורה, חוק וכלכלה לא ייפתר בהוראת שעה. הוא דורש הכרעה בשאלות מהותיות איזו משפחה מדינת ישראל רוצה לעצב? איזה מודל הורי אנו רוצים לקדם? ואיזו מערכת משפטית תשרת זאת בצורה הטובה ביותר?

עד שתתקבל הכרעה זו, ימשיך המתח ללוות את תיקי מזונות הקטינים, ושום הוראת שעה לא תפתור אותה באמת.

כותבות המאמר הן בעלות משרד עורך דין המתמחה בדיני משפחה