בסך הכול החיים כאן די טובים אם חזרנו להשתגע משלט באיילון. זה אומר שהמצב הביטחוני יציב, הכלכלה עוד לא קרסה ויש לנו זמן פנוי להקדיש לשאלות קיומיות כמו האם זה בסדר שמישהו תקע שלט פומבי באיילון ששואל אם להיות שמן זו בחירה.

בר פחימה, מאמן הכושר עם השרירים והביטחון העצמי, השקיע ממיטב כספו בהטרלה הזו, והוא לא עשה זאת מתוך תמימות או רצון טהור לעורר דיון חברתי. הוא הכיר את הקודים החברתיים שלנו והוא ידע בדיוק מה יקרה.

וזה אכן קרה. החברה הזדעזעה בדיוק כפי שהוא דמיין. המגיבים ברשת זעמו. יוצרי תוכן התקוממו. ארגונים דרשו הסרה. משרד הבריאות הוציא הודעה. ח"כ קטי שטרית דיברה על השלכות הרסניות. גם התקשורת התנהגה בדיוק כפי שהוא צפה ואירחה אותו בכל האולפנים, תוך שהיא מעניקה לו חשיפה נוספת באצטלה של זעזוע עיתונאי. אוי אוי אוי, זה ממש נורא מה שעשית לדימוי הגוף של אנשים, אולי תגיע גם מחר לפאנל אצלנו ותמשיך לעלוב בהם?

בואו נעשה ניסוי מחשבתי: מה היה קורה אם פחימה היה תולה את השלט שלו והיינו פשוט עוברים על פניו בשקט? מה היה קורה אם לא היינו משתפים פעולה עם הטריק?

זה מזכיר לי את הרעיון ההיתולי שחנוך דאום הציע פעם לפורמט במקום "האח הגדול". לוקחים 20 אנשים וסוגרים אותם בווילה בלי מצלמות, כלב מת לא רואה אותם. ואז הם יוצאים מהווילה ובטוחים שהם מפורסמים ואף אחד לא מזהה אותם. שם מתחילה הסדרה.

השלטים של פחימה יכלו בקלות להיות העונה שלא שודרה - השקעה יקרה בפרובוקציה שאף אחד לא טרח להיפגע ממנה. אבל זה חזק מאיתנו, נכון? אז אולי מוטב שנדמיין שלט אחר באיילון, השלט שבאמת היה צריך לתלות שם:

להזדעזע משלט זו בחירה?

אנחנו יכולים להמשיך לבזבז זמן על הדיון אם להיות שמן זו בחירה, כמו שאפשר לדבר על השאלה האם להיות עני זו בחירה או אם להיות מטומטם זו בחירה. השאלה היא האם זו בחירה ברמה של לסגור את הדלת כשיוצאים מהבית או בחירה ברמה של לעבור גיבוש לסיירת מטכ"ל, וזו אפילו לא השאלה המעניינת.

הרבה יותר מעניין לתהות על אזור בחירה אחר שקיים בחיים שלנו, והוא כיצד אנחנו כחברה מתמודדים עם פרובוקציות והאם אנחנו באמת כל כך סובלים מהן או שאולי קיים אצלנו ממד מסוים של הנאה קולקטיבית מפוקפקת.

כי העובדה היא שפרובוקציות עובדות. העובדה היא שהמרחב החברתי שלנו מלא בפרובוקטורים גאים ומצליחים שהיו שם עוד לפני פחימה. הם, וכל המשפיענים שמפרסמים פתאום דעה שנויה במחלוקת על נושא רגיש בדיוק כשהאלגוריתם יורד. גם חלק מהפוליטיקאים והעיתונאים שלנו הם פרובוקטורים מקצועיים, וכולנו רצים אחריהם כמו תיירים סינים שרודפים אחרי יונים בכיכר סן־מרקו.

"כשמשהו בחוץ פוגע בנו, הפגיעה לא באה מהדבר עצמו אלא מהמשמעות שנתנו לו - ואת זה אנחנו יכולים לשנות בכל רגע שנבחר", נהג לומר הקיסר הרומי והפילוסוף הסטואי מרקוס אורליוס.

בין הגירוי לתגובה יש רווח, ובאותו רווח טמון הכוח שלנו לבחור את ההתייחסות שלנו. במרחב הקטן והחמקמק הזה מוצפנות אפשרויות הצמיחה והחופש שלנו. כשאנחנו מגיבים לפרובוקציה לא באופן צפוי ולא מתוך האוטומטים שלנו, אנחנו מאפשרים לאדם שממול להבחין במעשיו ולתהות לגבי עצמו. לצאת מהאוטומטים שלו.

פחימה תלה שלט ותכנן שנזעם. הזעם אמור להביא לו חשיפה ולהיות מתורגם למכירות. אבל אם אף אחד לא היה זועם הוא היה נשאר עם שלט יקר מאוד ותחושה מביכה שאולי פספס משהו. ואולי, רק אולי, הוא היה נעצר לרגע ושואל את עצמו שאלות אמיתיות. לא "איך אני מצדיק את זה", אלא "למה עשיתי את זה".

המקרה של פחימה כבר אבוד, אבל הפרקטיקה של אי־תגובה יכולה להישאר איתנו כהמלצה. כי היא נכונה לכל כך הרבה רגעים בחיים שלנו ולכל כך הרבה אינטראקציות שתופסות כיוון רעיל. וראוי שנלמד לתרגל בחיים מצבים של אי־תגובה במקרים שהכי בוער לנו להגיב עליהם, כי זה מה ששומר עלינו מאוזנים. והמתנה שאנחנו מעניקים לצד השני, על הדרך, היא הזדמנות פז להבחין בנקודות הכשל בעצמו בלי צעקות ובלי זעם. פשוט בשקט שאומר: "ניסית. לא עבד. אולי תנסה משהו אחר"

rachelm@makorrishon.co.il