תקשיבו טוב. אני מתריע מראש שאני הולך לכתוב עכשיו טור קצת דביק וקיטשי, אז מי שהדברים האלה גורמים לו לגירודים או אי־נוחות מוזמן לדלג לעמוד הבא. ולמה אני מקדים את ההקדמונת הזאת? כי גם לי באופן אישי יש איזו רתיעה מדביקיות וקיטש, ובכל זאת, מדי פעם, במינון סביר, זה יכול להיות מרגש, וכמו שמקובלנו ממורנו ורבנו ר׳ שלמה ארצי, "גם בקיטש יש שמץ של אמת" ("לב שבור לרסיסים", שם שם) אז בבקשה.

בסוף השבוע אלישבע גיסתי, המכונה בפי כול אליש, אחות של שולי, התחתנה בשעה טובה עם אביב, בחיר ליבה. מזל טוב, מזל טוב! איזה אושר. איזו שמחה. איזו התרגשות. וכך, בעיצומה של החתונה ולאורך שבת השבע־ברכות הבנתי שוב בפעם המי־יודע־כמה שאהבה היא פשוט הפלא העצום והנשגב ביותר עלי אדמות. אהבה היא הדבר המשמעותי ביותר בעולם. יותר מכל דבר אחר. כן, זה עלול להישמע פשטני מדי, סטיקרי מדי, נועם־חורבי מדי. ובכל זאת, אני כותב את זה וחושב שחשוב להיזכר בזה ולהזכיר את זה.

כשהיינו צעירים שיוצאים לשידוכים היינו מדברים הרבה על אהבה. האם יש דבר כזה בכלל אהבה? האם תיתכן אהבה ממבט ראשון כמו בסרטים, בשירים, במפות הכוכבים או שאהבה היא דבר שלוקח לו זמן, תוצאה של תהליך ארוך ומתמשך של היכרות, חברות, נאמנות ושותפות? המשגיחים בישיבה כמובן צידדו בצד השני ומכרו לנו סיסמאות של "מה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים תאווה" או "אהבה היא תולדה של נתינה". ואני תמיד הרחתי מתוך כל הסיסמאות הללו איזה ניחוח של פחד, של חשש ושל חוסר אונים, של אי־יכולת להתמודד עם הדבר הכל כך טבעי והכל כך אמיתי והכל כך עצום שנקרא אהבה. ככה בפשטות. בלי התפלספויות ופלפולים ומנגנונים של סיבות ותוצאות. הדבר עצמו. שהוא באמת עלול להפחיד ולעורר חששות ולגרום לאיבוד אחיזה, אבל זה כל הקסם שלו.

בתור בחור צעיר הייתי שומע את הנאומים של המשגיחים והייתי יודע ומרגיש בכל ליבי ומאודי שהם פשוט טועים. שהם פשוט לא מבינים מהחיים שלהם. שבטח שיש דבר כזה אהבה שקורית ככה בהידלקות של ניצוץ, בקטע לא מוסבר, שמיימי ומיסטי. הייתי משוכנע שיש נשמות כאלה שמתגעגעות זו לזו ולא יודעות את זה עד לרגע המפגש ביניהן. ידעתי את זה ורציתי שזה יקרה גם לי. לכל אורך תקופת השידוכים שלי הלכתי בעולם קרוע בקונפליקט הזה. שמעתי בראש שלי את המשגיח ואת החברים ואת כל ההסברים הלוגיים והמסודרים האלה, אבל בלב שלי שמעתי קולות אחרים, קולות רומנטיקניים כאלה, קולות של אינטואיציה חזקה שיודעת משהו אבל לא יודעת להסביר אותו במילים או להוכיח אותו שחור על גבי לבן. ואז, יום אחד, ישבתי באוצר הספרים בישיבה ולמדתי בספר "אמונה וביטחון" של החזון איש. ושם, פתע פתאום, נפלתי על הפסקה הבאה: "ואמנם אף בלי כל סיבה מעשית יש סיבות צפונות בכוחות הנפש להפיק חן ואהבה לרעהו שהוצג לפניו בפעם ראשונה, אשר לא הכירו מעולם, ומנקודת אהבה זו הולכת האהבה וגדלה ומתווספת… וביחוד הדבר רגיל באלה שכשרון שכלם חזק ומדותיהם ערות וחדות".

איך שקראתי את זה פרצתי החוצה בדילוגים וקראתי אאורקה! כי הנה, מצאתי לי אסמכתא לדבר הזה שאני מרגיש שנים. יש לי הוכחה מהחזון איש לכך שקיימת אהבה ממבט ראשון! אבל המשגיח לא התרשם במיוחד מהגילוי שלי ואפילו קצת ריחם עליי. מאז עברו הרבה שנים, ואני יכול לספר שהעניין הזה של אהבה ממבט ראשון, של אהבה שאין לה אחיזה ברבדים הרגילים של המציאות, נכנס כמעט לכל היצירות שלי באשר הן. זה עדיין מסעיר אותי, זה עדיין מסקרן אותי, זה עדיין פלא גדול בעיניי. פלא גדול שאני עדיין מאמין בו.

וכשהסתכלתי השבוע על החתן והכלה שלנו ושמחתי איתם בשמחתם, ראיתי בעיניים של שניהם אהבה גדולה באמת. אז רגע לפני שקופצים עליי נביאי הזעם והתוכחה, המשגיחים והמטפלים הזוגיים, ואומרים לי חכה־חכה יא רומניטקן חסר תקנה, ה"אהבה" הזו (ככה, עם אצבעות שעושות גרשיים) היא לא סימן לכלום, והחיים מזמנים אתגרים, ותכף ילדים, וריחיים על הצוואר, וההרגל, הו ההרגל, יש לו כוח נורא לטשטש את כל הסרטים שראית בחיים. רגע לפני כל הדברים הבאמת נכונים האלה שהחיים מזמנים, רגע לפני - יש אהבה. יש דבר כזה. יש ניצוץ שאין לו הסבר. ואם אתם חושבים שאני לא מספיק מוסמך לומר דבר כזה, יש לי אפילו את החזון איש איתי. מזל טוב אליש, מזל טוב אביב.