היא קופצת לי בסטורי בשעות לא צפויות, צצה מתוך רצף הסיפורים הקצרים שמתגלגלים על המסך. לעיתים מוקדם בבוקר, לפעמים בלב הלילה, יושבת מול מכונת התפירה, ראשה שח על הבד וידיה עובדות במתינות. "היום סיימתי עוד שלושה", היא פונה למצלמה ומציגה את מרכולתה, הכוללת תיק צבעוני שעליו כתוב "הייתי פעם שמיכת טלאים", תיק ג'ינס עם בטנה של סדין מפוספס ומכנסיים שיצאו משימוש ועברו הסבה לתיק איפור.

ואני ממוגנטת. אין לי מושג אפילו למה בדיוק אני כל כך ממוגנטת. הכרנו לפני שנים אחדות והפכנו לחברות בפייסבוק, אבל לא מאוד פעילות. עד שלפני כמה שבועות טורגטתי עליה בפיד. מתברר שעכשיו היא גרה בארצות הברית ושוב עושה מה בראש שלה ומשיקה את החזון החדש: עסק קטן של תיקים מבדים ממוחזרים שהיא תופרת בעצמה ומתעדת את ההתפתחות שלו מאפס. הסרטונים שהיא משתפת מתוקים ואגביים לחלוטין, ומכילים את כל ההתעסקויות הקטנות של הקמת העסק.

ואני מרותקת לתהליך. מדי יום פותחת את הסטורי שלה ועוברת על התיקים שהיא תפרה היום ועל הסטוריז שהיא מעלה מהירידים המקומיים. אני יכולה לצפות בהם לנצח. איך היא פותחת את השולחן, מסדרת עליו את התיקים בסרטון במהירות כפולה ובסוף היריד מסכמת: "היום לא מכרתי מי יודע מה". או: "היום מכרתי מלא, וגיליתי שאנשים בכלל בוחרים את התיק לפי הבד הפנימי שלו!". כל מיני גילויים כאלה, מתוקים בתמימותם. ויש גם טריקים שיווקיים שגילתה, לדוגמה, שאם מפזרים תיקי איפור זעירים על השולחן אנשים אולי לא ירכשו אותם, אבל הם כן ירכשו את התיקים הגדולים שהמחירים שלהם לא גבוהים בהרבה משום שהם מרגישים שסידרו את המוכרת. בכל יריד היא מצהירה שהיא לומדת את השוק ואיך הוא מתנהג, מתי אנשים אוהבים לקנות ומתי הם סתם יעברו ויסתכלו, מה עובד ומה לא. ויש משהו כל כך נוגע בדרך שבה העסק שלה מתפתח. היא לא מפחדת לטעות. היא לא מפחדת לעמוד לבד בדוכן. או שהיא כן מפחדת, אבל זה לא עוצר אותה מלהתנסות.

אגדה סינית עתיקה מספרת על אדם שנחל כישלון מר בכל דבר שעשה. יום אחד נשלח אל חכם שחי ביער כדי ללמוד ממנו דבר מה. אמר לו האיש: שום דבר שאני עושה אינו מצליח לי. בתגובה לקח החכם את האורח אל היער והראה לו עץ במבוק גדול ממדים. מה שייך העץ הזה אליי? תהה האיש. "לפני חמש שנים נטעתי את העץ הזה", סיפר לו החכם, "השקיתי ודישנתי אותו וכלום לא קרה. לא משנה מה עשיתי, העץ לא גדל. ככה במשך ארבע שנים. כבר חשבתי להתייאש, ואז יום אחד, בשנה החמישית, ראיתי קצה במבוק שבוקע מן האדמה. אמרתי בליבי: כל המאמצים האלה בשביל ראש במבוק קטן? אבל אז קרה הפלא. בתוך שבועות ספורים הוא צמח לגובה של עשרות מטרים. מערכת מסועפת של שורשים תת־קרקעיים שבקעו ממנו בכל אותן שנים שהתאמצתי וטיפחתי אותו, היא זו שאפשרה לו את הצמיחה הפתאומית.

וכמו החכם הסיני, היא תופרת תיק אחרי תיק בלילות, מדשנת את אדמת העסק. אולי נראה שהיא עושה משהו זעיר, אבל מתחת לפני השטח היא משרישה. והשורשים האלו שנארגים עכשיו בחשאי, יום אחד הם יפרצו. והנה התיקים שלה כבר מוצגים בחנות, והנה האתר שלה מתמלא בקונים, ואולי יום אחד מישהו יזהה אותה ויראה שמסתתרת שם אמנית אמיתית.

אנחנו חיים בדור שגדל על הבטחות של הצלחה מיידית, שבטוח שכל מה שנדרש זה רעיון אחד טוב ומעט מזל. חברת סטארט־אפ שתימכר, סרטון שיתפוצץ, מוצר שיזנק. ובמרחק אלפי קילומטרים וסטוריז נמצאת מישהי אחת, שמזכירה לי כל ערב שרוב ההתפתחויות בחיים נראות יותר כמו במבוק - את קמה בבוקר יום אחר יום, תופרת תיק אחר תיק, עושה יריד אחר יריד, עד שכעבור כמה שנים את מסתכלת לאחור למקום שבו הכול התחיל, ומבינה כמה גדלת.

rachelm@makorrishon.co.il