בדקות הראשונות של השיחה חשבתי בעיקר על קולות הטלוויזיה הרמים שנשמעו מהסלון. אין לנו טלוויזיה בסלון. לכן ברוב הזמן גם לא עולים ממנו קולות של טלוויזיה. באופן חריג וחד־פעמי מאוד המתבגר הזמין כמה חברים לצפות יחד במשחק, וחיבר רמקול חזק במיוחד אל המחשב. וכך האווירה בבית הייתה כמו של פיצוצייה בערב קלאסיקו. וכשנשמעו לפתע דפיקות בדלת, ומפתח הבית נכנסו איש מזוקן בעל פיאות עבותות ואישה בכיסוי ראש מלא, הובלתי אותם במהירות דרך הסלון אל עבר המרפסת, ממלמל משהו על ילדים שאני לא מכיר ושאין לי שמץ של מושג.

בדיעבד נזכרתי שהם תיאמו את הפגישה מראש, בלי להסביר מה אמור להיות תוכנה. וכשהתיישבנו במרפסת, על רקע שאגות האוהדים, הם התחילו לספר על עמירם בן־אוליאל. לאישה הייתה מצגת מוכנה עם תיאור השתלשלות האירועים והפגמים שנפלו בתהליך החקירה וההעמדה לדין; האיש חיזק את דבריה בשליפה של חומרים מהנייד; ואני, כשהצלחתי להתעלם מרעשי הרקע, חשבתי על ברטימיוס קראוץ'.

ברטימיוס קראוץ' היה המחמיר והנוקשה מכל חברי הקסמהדרין, היא מערכת המשפט בסדרת ספרי הארי פוטר. הוא זה שנתן את ההנחיה למשטרת הקוסמים להרוג את אוכלי המוות במקום לעצור אותם ולהעמיד אותם לדין. הוא גם שלח קוסמים שרק נחשדו כאוכלי מוות, למאסר עולם ללא משפט, ומעולם לא נעתר לבקשה להמתקת דין או חנינה. רק בשלב מאוחר יותר בספר מתברר שבנו של קראוץ' ערק בנעוריו אל כוחות האופל והפך בעצמו לאוכל מוות. והאכזריות הבלתי מתפשרת של האבא, שהופנתה ללא משוא פנים גם כלפי בנו יחידו, הייתה הדרך שלו להצהיר קבל עם ועולם שכל זה לא קשור אליו. לכן הוא דוחה בבוז כל בקשה לרחמי בית המשפט.

כי חמלה עשויה להתפרש כהזדהות, וככל שהתופעה היא חלק מאיתנו, כך אנחנו מתאמצים יותר להתנער ממנה. וגם כשאיחשף לטענות רציניות על יחס לא ראוי לחשודים שהגיעו מקרבנו, התגובה האינסטינקטיבית שלי תהיה לברוח. להתעלם. לא לומר מילה שתוכל ליצור זיקה ביני לבין הפשע. שלא אתויג כמי שתומך בעקיפין במעשים.

יש בזה גם משהו נכון. התורה מדגישה פעם אחר פעם שהאחריות להתמודד עם אירוע של רוצח או חוטא נמצאת אצל "זקני העיר ההיא". פשע הוא אירוע מקומי, קהילתי או מגזרי. זקני העיר ותושביה אמורים לחוש אשמה. הם צריכים שתתעורר בהם תחושה של אחריות. וחשוב שהם יהיו גם חלק מן הגינוי ומן העונש, כדי לבער את הרע מקרבם. אבל דווקא משום כך הם חייבים להיות מדויקים. לא להשתמש בחשודים בתור שעיר להשליך עליו את האשמה, אלא כתזכורת לכך שהיא הגיעה מקרבם. כהזדמנות להתבוננות פנימית בתנועות החינוכיות והתרבותיות העמוקות שאפשרו אותה.

האיש והאישה דיברו בלהט ובעדינות. מאמינים בכל לב בצדקתם, אך מבינים שיש מי שרואים את הדברים אחרת. אך כשהגענו לרזולוציה מסוימת הודיתי בכנות שאין לי כלים להכריע בעצמי בסוגיה, וניסיתי לחשוב יחד איתם על משפטנים או עיתונאים שזהו תחום התמחותם. לכן גם את הטור הזה איני כותב ספציפית למען עמירם. אני כותב אותו עבור עצמי. עבור עצמנו. אני כותב אותו כדי לזכור שגם כשהחוטא הוא "משלנו" אנחנו חייבים לנהוג בו בצדק ובאנושיות. בין שהוא נער גבעות, בין שהוא לוחם מילואים שפעל נגד אסירים שלא לפי התקנות, ואפילו אם הוא בכיר במערכת הפוליטית או במערכת המשפט, שנמצא "בצד שלנו" ומכתים אותנו במעשיו. גם לאלו מגיעה חמלה. גם להם מגיע צדק.

ברגע מסוים בספר, הסנדק של הארי פוטר מסביר לו מה הייתה הבעיה של קראוץ': "מתברר שהוא היה צריך לבלות יותר זמן בבית עם המשפחה שלו, לא? מדי פעם לחזור הביתה מוקדם מהמשרד... להכיר קצת את הבן שלו". וכשליוויתי את הזוג החוצה חשבתי שאולי לפני שמוציאים עוד הודעת גינוי, צריך לקפוץ אל הגבעה ממול עם סיר מרק. לחבק, לשמוע, לתת איזו משמרת עם עדר העיזים. אבל קודם כול הכנתי קערה גדולה של פופקורן לילדים הסוערים שבסלון, התיישבתי על כיסא פנוי ושאלתי: כמה־כמה?