בסוף השבוע האחרון הלכנו שולי ואני להופעה של עמיר לב. אני רק כותב "עמיר לב" והלב שלי מתמלא על גדותיו. כי הוא אחד מתוך רשימה מצומצמת מאוד של אמנים שהשירים שלהם מלווים אותי בחיים יד ביד. צעד צעד. מתקופה לתקופה. אמנים כאלה שהשירים שלהם מתנגנים גם ברגעים חשובים ומרגשים, אבל גם ביומיום, בחיים הרגילים שקורים רוב הזמן. בתקופה שהכרתי את שולי, אי אז, לפני תשע שנים, הייתי שולח לה מדי פעם שירים שלו, ולמרות שהם שירים למיטיבי לכת, ויש בהם עניין רציני של טעם נרכש, שולי הצליחה להתחבר אליהם ככה, באופן מיידי. וזה ריגש אותי. ראיתי בזה סוג של סימן שאנחנו שנינו קולטים איזה תדר משותף. מאז, הלכנו יחד להמון הופעות של עמיר והשירים שלו ממשיכים להתנגן בחיים שלנו, בנסיעות ארוכות, בסלון בהכנות לשבת או סתם באוזניות. לפני כמה ימים נתקלנו במקרה במודעה על לוח רחוב כזה מאולתר, שבישרה שעמיר לב מגיע להופיע בבית קפה הסמוך לביתנו. חמש דקות הליכה. אז הזמנו כרטיסים וסגרנו בייביסיטר והתרגשנו לקראת הערב.

אנחנו, תודה לא־ל, כבר לא צעירים שמקדימים ותופסים מקום בשורה הראשונה, אנחנו כבר זוג הורים שיש להם מדי ערב מקלחות וחביתות והשכבות וסיפורים לפני השינה ולגו מפוזר על השטיח, אז הגענו באיחור קל כשבית הקפה כבר היה מלא. המארחת הושיבה אותנו בשולחן צדדי יחד עם עוד כמה אנשים שאנחנו לא מכירים, הזמנו משהו לשתות וחכינו שההופעה תתחיל. בינתיים הצלחתי לזהות בקהל כמה פרצופים שאני מכיר. כי ככה זה בהופעות של עמיר לב. יש איזה גרעין כזה של אנשים שמתראים בכל הופעה וזה מדהים בעיני.

כעבור כמה דקות כבו האורות, והקהל דמם אט־אט ועמיר עלה עם מגפי הבוקרים המפורסמים שלו ועם הגיטרה האדומה המפורסמת שלו ועם לני הבן שלו שמתופף מדהים. אנשים מחאו כפיים, המלצרים והמלצריות תפסו פינה וההופעה התחילה. שולי ואני התקרבנו קצת עם הכיסאות ועמיר התחיל לשיר את ״אל תדאגי״, שזה שיר שבנסיבות מסוימות יכול לגרום לי לדמעות, שגם הפעם הייתי בטוח שיבואו, אלמלא ישבו מאחורינו שני גברים בסביבות גיל שישים, בחולצות מכופתרות וריח חזק של בושם מתוק, שפשוט לא הפסיקו לדבר אחד עם השני. בקול. ככה, בלי בושה. בהתחלה חשבתי שהנה, תכף הם ישתקו, תכף ייגמר השיר הראשון והם ייכנסו למוד של ההופעה, אבל לא. השיחה הערה שלהם נמשכה ונמשכה גם בשיר השני וגם בשלישי. ואני, אם הייתי לבד או באולם הופעות אחר, מן הסתם הייתי עובר מקום, אבל הפעם זה לא התאפשר, אז פשוט הסתובבתי אליהם לרגע וסימנתי להם בקריצת עין נחמדה ובתנועת יד עדינה כזו שזה קצת מפריע הדיבורים שלהם, אבל הם שניהם הסתכלו עליי במין מבט כזה שיש בו מעט תימהון ודי מהר חזרו לשיחה הערה שלהם על הפשרת קרקעות לבנייה בעמק האלה, ועל כל מיני חוויות ורשמים מאפליקציית היכרויות לגיל המעבר.

אחרי השיר החמישי הרגשתי כעס כזה מטפס, ואז תסכול ואז שנאה וקיללתי ופשוט לא הצלחתי להתעלם משני הנודניקים האלה וליהנות מההופעה כמו בנאדם. אבל אז עמיר התחיל לשיר את ״אחותי מרים״ שזה שיר נפלא על חמלה שהפזמון שלו הוא כמו מנטרה כזאת של שלוש מילים פשוטות: ״רוב האנשים טובים, רוב האנשים טובים, רוב האנשים טובים״. ועמיר חוזר עליהן ככה בלופ בלתי נגמר ותוך כדי הוא מספר על זה שאלו שלוש המילים שהוא הכי גאה בהן ושאם חוזרים עליהן שש או שבע פעמים הן עושות משהו. ואני הקשבתי לעמיר והרגשתי איך המילים מחלחלות לתוכי וגורמות לי לאיזה פיוס כזה פנימי אפילו עם שני הטיפוסים המפוקפקים מאחוריי. סיפרתי לעצמי בראש סיפור על שניהם שבטח הם חברי ילדות של עמיר מחולון והוא הזמין אותם ככה בשביל הנימוס והם בכלל קבלנים כאלה שמה להם ולמוזיקה, אבל הפעם הם באו לכבד כי עמיר ביקש. וככה מאותו רגע הפלגתי בדמיון שלי עם הסיפור ונתתי להם אפילו שמות, ומתוך המנטרה של ״רוב האנשים טובים״ ירד לו איזה מסך כזה על השיחה שלהם ובקושי שמעתי אותה והצלחתי להתמסר להופעה כמו שצריך. פלא פלאים. הסגולה של השיר עבדה.

בסוף הערב, כשעמיר ירד אל מאחורי הקלעים והאורות נדלקו והמלצרים חילקו חשבונות, אחד משני הגברים המדברים הסתכל עליי כשקיסם תקוע לו בין השיניים ואמר, תגיד, הזמר הזה, למה הוא שר רק שירים עצובים אה? למה לא קצת שמחה, קצת מזרחית, מה יש? משכתי בכתפיים וכשפניתי לצאת הוא הוסיף: לא משנה, העיקר שהוא בנאדם טוב. רואים עליו.