כשניתנה הבמה במוסף דיוקן לעורך יתד נאמן, ישראל פרידמן, הייתה לו הזדמנות נדירה לנסות לפתוח דף חדש ביחסי הציבור החרדי והדתי־לאומי. הוא היה יכול לבחור בגישה כנה ולהסביר את הסיבה האמיתית להתנגדות לגיוס בחברה החרדית: החרדה. חרדה מפני שינוי בחברה המבוססת על שמרנות, חרדה מהלא מוכר ומהלא נודע, חרדה מאובדן שליטה. הצגה כנה של המניע הייתה עשויה לעורר הבנה ואף אמפתיה, גם אם לא הסכמה. הוא גם היה יכול לבטא, ולו במקצת, הערכה והכרת הטוב לציבור ששילם מחירים כבדים כל כך להגנת כל עם ישראל – דתיים, חילונים וחרדים כאחד.
כתבתו של עקיבא וויס
למרבה הצער, פרידמן החמיץ את ההזדמנות. הוא בחר במופע תעמולה נוקשה ומנוכר, שגרם נזק ממשי לא רק ליחסים בין הציבורים אלא גם לתדמיתו של עולם התורה החרדי עצמו. בריאיון בלטו שתי תופעות מדאיגות: "השקפה" המתבססת על סיסמאות ריקות וציטוטים מסולפים, ואטימות רגשית ומוסרית כלפי הציבור שאליו הופנו דבריו.
ה"השקפה" שהציג פרידמן אינה נשענת על מקורות הלכתיים, אלא על מדרשים שהוצאו מהקשרם. למשל, פרידמן טען שוב ושוב שלימוד התורה החרדי מגן על עם ישראל, כשהוא מתבסס על הציטוט "תורה מגנא ומצלא". הוא אף גינה תלמידי ישיבות ציוניות שעזבו את ספסלי הלימוד ויצאו להגן על העם והארץ: "אם אתה יודע ומאמין באמת שתורה מגנא ומצלא... למה אתה נוטש את עמדת המגן ברגע האמת?". אולם במסכת סוטה (כא ע"א), שם נזכר הביטוי הזה, נאמר בדיוק ההפך. הגמרא מבארת שזכות התורה מגינה על האדם גם "בעידנא דלא עסיק בה" ומצילה את האדם רק מיצר הרע, נושא שאין לו קשר להגנה פיזית ובוודאי לא למלחמת מצווה. בסוגיה שם גם מפורש שהזכות היא ללומדיה בלבד, ואין בה רמז לכך שזכות התורה מועילה למי שאינו לומד. מעבר לכך, הטענה עצמה תמוהה: האם חכמים סמכו אי פעם על לימוד התורה שיבטל את הצורך בנקיטת צעדים להגנה פיזית מפני צרה המתרגשת לבוא? האם אחרי השואה, שנספו בה רבבות תלמידי חכמים, אפשר להחזיק עוד בטענה כזו?
הכי מעניין
עורך יתד נאמן ישראל פרידמן | צילום: אריק סולטן
פרידמן הביא לדבריו הוכחה נוספת: "אם אין לימוד תורה, אי אפשר לנהל את המלחמה. שר צבא ה' שנגלה ליהושע בלילה במדי צבא אומר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו בלילה אתם מבטלים תורה, ואני 'עתה באתי' על ביטול התורה, כי אינני יכול לנהל את המלחמה אם מבטלים תורה". הציטוט מתייחס לגמרא במגילה (ג ע"א), וגם כאן מי שמעיין במקור רואה שהסוגיה מוכיחה את ההפך. טענת המלאך הייתה על ביטול התורה בלילה, וכפי שרש"י שם כתב במפורש: "ועכשיו שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה". לרש"י היה ברור היטב שביום, בשעת מלחמת מצווה בפועל, לא אמורים ללמוד תורה. הרד"ק בפירושו ליהושע דחה בכלל את דברי המדרש: "וזה הדרש רחוק, כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה".
ודוגמה אחרונה: פרידמן התבסס על סיפור עמום שהציג ויכוח בין ר' חיים מבריסק ובין המשכילים בעיר, ועל סמך הסיפור הזה קבע חד־משמעית: "הצבא אומר שחסרים לו לוחמים, ואני אומר: חסרים לומדים! צריך להגביר עוד יותר את הלימוד בישיבות, ואז 15 לוחמים קשישים ינצחו את כל המלחמות האלה, ואני מאמין בכך באמונה שלמה". קשה לחשוב על ניתוק גדול יותר ממסורת ישראל לדורותיה. במלחמות ישראל יצאו רבבות ומאות אלפי חיילים למלחמה. לדוד המלך היו יותר ממיליון "איש חיל שולף חרב". האם כל הלכות מלכים ומלחמותיהם ברמב"ם נכתבו בשביל 15 קשישים? וכיצד סיפור עממי יכול להצדיק התעלמות מדברי הרמב"ם המפורשים: "במלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"?
מעבר לחוסר היושר האינטלקטואלי, הריאיון חשף אטימות מוסרית ורגשית וכפיות טובה מקוממת. פרידמן יודע היטב שהציבור הדתי־לאומי איבד במלחמה הזאת את מיטב בניו, ובהם תלמידי חכמים, עובדי ה', צדיקים וישרי לב, ושהציבור הזה ממשיך גם בימים אלו לשלם מחיר בטיפול במאות רבות של פצועים בגוף ובנפש, ובשירות מילואים של מאות ימים, על כל הקשיים הכרוכים בכך מבחינה זוגית ומשפחתית. אולם לפרידמן אין יכולת לבטא הערכה, הכרת הטוב ואמפתיה גם כשיש מחלוקת. מבחינתו כל חייל, תלמיד חכם וצדיק ככל שיהיה, "לא יעזור שהוא יחזיק נשק אם בפוניבז', בחברון ובמיר יפסיקו את הלימודים", שכן רק הישיבות האלו מייצגות "קבוצת איכות שמשמרת את העם היהודי".
פרידמן אינו מתחיל לחוש בעיה מוסרית כלשהי במציאות שבה קבוצה מסוימת בעם אינה מצטרפת למאמץ העצום ואינה משלמת חלק מהמחיר הנורא שתושבי מדינת ישראל האחרים משלמים מתוך הבנה שאין לנו ברירה אחרת. כאשר הוא נשאל על זעקתו של משה רבנו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", כל שיש לו לומר הוא שגדולי הדור מכירים את הפסוק "ויודעים את כל הפרשנויות שלו", כאילו די בכך כדי להשקיט את המצפון ולבטל את הזעקה.
הריאיון כולו הציף שאלות קשות על עומקו של "עולם התורה" החרדי כפי שמציגים אותו עסקניו. אך דווקא מכאן אפשר לשאוב תקווה. אם זו התוצאה של שיח שמרוקן את התורה מתוכן מוסרי ואנושי, ספק אם הוא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. בציבור החרדי יש הרבה אנשים חכמים וטובים, שלא יוכלו להשלים לאורך זמן עם רדידות כזאת. לשקר אין רגליים. זוהי שעה רגישה, אבל יש לקוות שעם הזמן יותר ויותר מבני הציבור החרדי ימאסו ב"השקפה" העסקנית הזו, וימצאו את הדרך לשלב תורה וחסד, אמונה ואחריות לאומית, ספרא וסייפא, כדרכה של תורת ישראל לדורותיה.
הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג