כאשר דמות אינטלקטואלית ציבורית מתחמשת בלקסיקון של רצח עם, אפרטהייד וטיהור אתני ומדברת על מונחים אלה כעובדות שאין עליהן עוררין, התרבות וההיסטוריה מתות קצת.
הראיון האחרון של פרנצ'סקה אלבנזה, הדווחת המיוחדת של האו"ם לזכויות הפלסטינים, שפורסם בעיתון האיטלקי קוריירה דלה סרה, הכיל יותר מרק מידע שגוי; הוא היה מניפסט למחיקת מדינת ישראל.
עוד כתבות בנושא
סירבתי זה מכבר להשתתף בדיבייט רשמי עם אלבנזה - לא מתוך פחד או חשש, אלא מתוך עיקרון. לנשום את אותו אוויר כמו מישהו שמשקר למחייתו, פירושו להודות בשקילות מוסרית שאינה קיימת. שגריר ישראל באו"ם דני דנון אף הגדיל לעשות וקרא לה "מכשפה".
הכי מעניין
טענתה האחרונה - שהציונות עצמה היא "הבעיה" משום שהיא יצרה את מדינת ישראל, אותה היא רואה כמדינת אפרטהייד הכובשת אדמה שנקראה פעם פלסטין - ממוטטת עשרות שנים של היסטוריה למשפט אחד חסר יושר.
ראוי להזכיר לקוראים את העובדות הפשוטות שאלבנזה מתעלמת מהן. במשך רוב המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, יהודים קראו לעצמם פלסטינים; ראש ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, הייתה אחת מהן.
האוכלוסיות הערביות המודרניות בתקופת המנדט הבריטי לא היו גושי ילידים סטטיים, אלא עמים בתנועה מאזורים שכנים. המנדט הבריטי, שאושר על ידי הקהילה הבינלאומית לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית, סיפק את המסגרת המשפטית לשיבה היהודית לארץ ישראל.
החלוקה והמלחמות שלאחר מכן יצרו את הגבולות והמורכבויות שאנו חיים איתן כיום. התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית צצה מאוחר יותר - בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 - כשהיא יונקת מכוחות גיאופוליטיים ואידיאולוגיות בחו"ל. מחיקת הכרונולוגיה הזו היא מחיקת הסיבתיות עצמה.
עוד כתבות בנושא
הרטוריקה של אלבנזה אינה טעות פרשנות תמימה. היא משרתת מטרה: פירוק הלגיטימיות של מדינת ישראל. כאשר השיח הציבורי הופך סכסוכים משפטיים והיסטוריים מורכבים לאישומים מוסריים גורפים, הוא מפסיק להיות ויכוח ומתחיל להיות מבצע הרס. גרוע מכך, כאשר כלי תקשורת גדולים ומוסדות בעלי השפעה מהדהדים טענות כאלה ללא בדיקת עובדות, הם מחמירים את הנזק.
זה לא רק ויכוח אקדמי. מילים כמו "רצח עם" ו"אפרטהייד" הן בעלות משקל - ובצדק. הן דורשות מקורות קפדניים, הקשר זהיר ונכונות להתמודד בכנות עם עובדות לא נוחות, כולל הזוועות שבוצעו על ידי ארגוני טרור השוללים את זכות קיומה של ישראל.
ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח: דה-לגיטימציה קודמת לנישול. הפוליטיקה של ההווה שוכחת לעתים קרובות מדי את מה שההיסטוריה זוכרת - שתקיפה של עם אחד ספציפי תוך שכתוב מקורותיו - הם הצעד הראשון בדרך אפלה שסופה ידוע. ראינו כיצד תעמולה יכולה להכין לבבות ובירוקרטיות לפשעים מוסריים. עלינו להתנגד לכל שפה שמנרמלת תהליכים כאלה במסווה של בהירות מוסרית.
שליחת האו"ם פרנצ'סקה אלבנזה | צילום: AFP
מחלוקת עם המדיניות הישראלית היא לגיטימית; קריאה לנשיאה באחריות היא הכרחית. אבל יש הבדל עצום בין ביקורת לפרויקט של מחיקה. הנרטיב של אלבנזה חוצה את הגבול הזה. היא אינה מבקשת לתקן או לנהל משא ומתן, אלא למחוק.
אם אכפת לנו מהאמת, מהזיכרון, מהאתיקה השברירית שמונעת מההיסטוריה לחזור על הפרקים הגרועים ביותר שלה, עלינו להכריז זאת בבירור. אחריות אינטלקטואלית דורשת יותר מסיסמאות; היא דורשת נאמנות לעובדות, להקשר ולמורכבות המלאה של אירועים אנושיים.
כל דבר פחות מזה הוא יהיה הלוויה להיסטוריה ולתרבות - ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד אחת.
עוד כתבות בנושא
