בימים האחרונים התגאתה ח"כ אורית סטרוק ב"סיכול מזימה" כביכול לפגיעה במנגנון ועדות הקבלה שהיא עצמה קידמה בכנסת.
ברשות מקרקעי ישראל ביקשנו לפתוח את שערי היישובים והרחבות לכלל חיילי המילואים, ולא רק לבני המקום או למקורבים יודעי ח״ן, הכול בכפוף לאישור ועדת הקבלה. אלא שלטענת המתנגדים הוועדה תתקשה בשלב הזה לפסול את מי שזכה בהגרלה הפתוחה לכלל חיילי המילואים.
האמת הפוכה: לא מי שמבקש להגביל או לצמצם את כוחן של ועדות הקבלה פוגע בהתיישבות או בציונות, אלא דווקא מי שמנציח באמצעותן הדרה ואפליה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
התלמוד במסכת סוכה דורש את הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" לא כציווי טכני לחג, אלא כקריאה מוסרית עמוקה. חז"ל למדו מכאן כי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" – כלומר, הם קראו ליצור חברה שאין בה מחיצות בין אדם לחברו, חברה שבה השכינה שורה רק כשיש מקום לכולם.
אבל בעוד שחזון הסוכה הוא פתיחות, חוק ועדות הקבלה הוא חומת סינון. מה שמוצג כ"שיקול קהילתי" הוא לעיתים מסך דק בין הכלה להדרה, בין פתיחות לשימור סגירות.
וכך, תחת דגל "שמירה על הצביון", מנגנון הדיור הקהילתי הפך לכלי בידי מי שחושש מהאחר – העדתי, הכלכלי או החברתי - או לצבירת נכסי נדל״ן משפחתיים.
קרקעות המדינה אינן רכוש של קהילה או ועד מקומי. הן משאב לאומי שנועד להבטיח הזדמנות שווה לכולם - בצפון, בדרום ובמרכז. כאשר ועדות קבלה פנימיות קובעות מי "מתאים" ומי "לא מתאים" לגור על קרקע ציבורית, הן חוטפות לידיים פרטיות את סמכות המדינה ומעוותות את החזון הציוני של בניין הארץ.
הליך קבלה שמסנן את מי שאינו עשיר, או שאינו "דומה לנו", הוא לא ביטוי לזהות קהילתית אלא ויתור על ערכי יסוד יהודיים: צדק, שוויון וערבות הדדית.
האבסורד מגיע לשיאו כשמועצת מקרקעי ישראל החליטה על הקצאת 100 אחוזים מהמגרשים לחיילי מילואים, אך חלק מהחיילים כלל אינם זכאים להשתתף בהליך ההקצאה. לא כי אין להם זכאות – אלא כי אינם "מתאימים חברתית" או שאינם בני מעמד כלשהו. אותם אנשים שנלחמו יחד בטנק או שכבו יחד במארב מוצאים את עצמם פסולים לגור בשכנות באותו יישוב.
וכך, יוזמה שנועדה לחזק את הערבות ההדדית ולתגמל את המשרתים, הופכת לעיוות מוסרי שמעמיק פילוג חברתי. כשיישוב מעדיף לשמור מגרשים ל"בני המקום", הוא לא מחזק את ההתיישבות – הוא מחליש את הציונות ואת מאמצי המדינה ליישב את הנגב והגליל.
סוכת ישראל נועדה להיות פתוחה לכל רוח. דפנותיה גמישות כדי שכל אדם יוכל להיכנס. זו מהותה של חברה מוסרית: לא סינון, אלא הזמנה. לא הגדרה מצמצמת של "מי שייך", אלא הרחבה של המעגל – עד שכולנו בפנים.
רק כשכל ישראל יושבים יחד באותה סוכה – בלי מחיצות, בלי ועדות, בלי אפליה - נוכל לומר באמת: "סוכת שלום" ולא "מועדון סגור".
ינקי קוינט הוא מנהל רשות מקרקעי ישראל