ליבו של הוויכוח על חשיבות ההתיישבות הכפרית בגליל ובנגב מצוי בשאלה אם באזורי העדיפות הלאומית יש חשיבות רק לדמוגרפיה או גם לגאוגרפיה. מי שלא אִפשרו להתיישבות הזו לגדול ולהתפתח במשך שנים רבות חשבו שהיא מיותרת ומפונקת. מיותרת – כי הרי אפשר להכניס את כל תושביה לכמה מגדלים רבי־קומות; ומפונקת כי אלה אנשים שרק מבקשים מותרות של בית עם גינה ונוף.
הגישה הזאת הולידה סדרת חסמים רגולטוריים בתחומי התכנון, מחירי הקרקע ומנגנון שיווק המגרשים, שמנעו את פיתוח היישובים ה"מיותרים" האלה ואת הגדלתם, והביאו אותם בתהליך מתמשך של סטגנציה להידלדלות, הזדקנות, הצטמקות אל מול שכניהם במרחב - ולבסוף כמעט לכליה. התוצאה היא סכנה לאובדן חבלי ארץ שלמים, שקרובים להפוך ל"דונבאס הישראלי".
עוד כתבות בנושא
לכן הגדרנו את הצלת ההתיישבות הכפרית בנגב ובגליל כאחד היעדים האסטרטגיים שלנו ("אסטרטגי לא פחות מהגרעין האיראני", אמרתי לראש הממשלה בכניסתי לתפקיד), ולכן אני פועלת ללא ליאות להסרת טבעת החנק, כדי לאפשר ליישובים לגדול ולחיות חיי קהילה טובים ומחזקים. מי שחי הרחק ממרכזי התעסוקה, הבריאות, התרבות או האקדמיה, צריך כאוויר לנשימה במקומם קהילה טובה ותומכת, שהיא בית ומשפחה.
הכי מעניין
אותי לא מעניין אם התושבים ביישובים האלה מגיעים מ"הציבור שלי", וגם לא מה אורח החיים שבחרו לעצמם. מעניין אותי שיחיו טוב, ושהמרחב הכפרי בגליל ובנגב יהיה מלא יישובים משגשגים וחזקים חברתית, שכיף ונעים לחיות בהם. זה צורך לאומי ואסטרטגי, ובדיוק לשם כך הוגדרו המרחבים האלה "אזורי עדיפות לאומית".
סביב התפיסה הציונית הזו גיבשנו רוב עצום בכנסת, והעברנו בהסכמה נדירה בין קואליציה לאופוזיציה את תיקון מספר 12 לפקודת האגודות השיתופיות - החוק שנועד לאפשר ליישובים הכפריים בגליל ובנגב לגדול עד 700 משפחות באמצעות מנגנון ועדות הקבלה, מבלי לחשוש לאובדן המרקם הקהילתי החשוב כל כך לקיומם.
אני דוחה מכול וכול את הלעז כאילו מדובר בהדרת אוכלוסיות מוחלשות. מנגנון ועדות הקבלה הקבוע בחוק אוסר לחלוטין כל אפליה, אבל בהחלט מאפשר לכוון כל תושב חדש ליישוב המתאים לו יותר בהיבט הקהילתי. רק ציבור אחד יופלה במנגנון שיצרנו – ציבור משרתי המילואים, שיופלה לטובה ויקבל עדיפות בקבלה להתיישבות הכפרית הן בקרב "בני המקום", הן בקרב המתיישבים החדשים. זאת, כחלק מסדרת החלטות על הטבות בקרקע למילואימניקים שזכיתי להיות במוביליה.
בתום החקיקה, בקיץ תשפ"ג, לא העליתי בדעתי שנוהל שרירותי שנקבע ברמ"י יוכל לעקר מתוכנן את ועדות הקבלה, לרמוס כלאחר יד את החוק שזכה להסכמה רחבה כל כך, ולייצר הקפאה בכל היישובים לשנתיים נוספות. למדתי בדרך הקשה מה כוחה של הפקידות, אבל בתום שנתיים של מאבק ניצחנו גם את החסם הזה.
זה ניצחון ההתיישבות, ניצחון הציונות וגם ניצחון הדמוקרטיה.
אורית סטרוק היא שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות