אני כותבת את זה כי נשבעתי לעצמי שהיום הוא היום. היום אני משתחררת. היום אני מפסיקה לחיות בשקר. היום אני סוף־סוף אומרת את זה ברעד, בלב דופק ובידיים מזיעות: אין לי מושג מה לעזאזל קורה בפרשת שדה תימן.

אני רוצה להאמין שאני לא לבד בעניין הזה. שעוד אנשים כמוני נצורים בארון המבוכה ומתקשים לעקוב אחר פרשיות מתמשכות. זה קורה כל הזמן וזה בא בעונות. יש תקופות בשנה שבהן התקשורת הישראלית מתאבססת על נושא סבוך שאף אחד חוץ משניים־שלושה פרשנים פוליטיים כבר לא באמת מבין מה הולך בו. וגם הפרשנים האלה, אני חושדת, מבינים רק 60% מהעניין ואת ה־40% האחרים מחרטטים בביטחון.

נו, אתם יודעים על מה אני מדברת. הפרשיות האלה שכל פעם את חושבת שבאו אל קיצן ואז מגיעה התפתחות חדשה שמזכירה לך שהן כאן כדי להישאר. ובאמת שאת מנסה לעקוב אחרי הדיווחים או לקרוא איזו פרשנות, אבל בשלב מסוים את פשוט נכנעת, מקווה שאף אחד לא ישאל אותך על זה בקידוש הקרוב ומתפללת שזה יעבור.

אז הכול התחיל... רגע. איך בעצם זה התחיל? היה איזה אסיר ביטחוני שחשדו שעבר התעללות, סרטון שדלף, אחר כך אמרו שבישלו אותו, היו גם מפגינים שפרצו לבסיס, היה גם כוח 100 ותצהיר כוזב, לוחמים שנחקרו, ואז הפצ"רית, ומה קרה לה שם בים השבוע - ניסתה להתאבד או לשבש חקירה? והאם היועמ"שית ידעה? אי שם בין הסרטון המבושל לחקירת ההדלפה איבדתי את החוט וכבר לא הצלחתי לחזור.

יש לי זיכרון עמום של תחושה דומה מתקופת תיק הרפז. אני זוכרת משהו עם יואב גלנט, זוכרת מסמך מזויף, זוכרת דיבורים על הקלטות של שיחות, זוכרת גבי אשכנזי, אבל תגידו, מישהו זוכר מה נסגר שם בסוף? הלכתי לחפש בוויקיפדיה - הרפז הורשע בזיוף מסמך וקיבל 220 שעות עבודות שירות. כל השאר זוכו או שהתיקים נגדם נסגרו. כל כך הרבה דיבורים ופרומואים ובסוף, כמו מערכון האפונה בילדים סורגים - כזה קטן.

אני רוצה להאמין שאני לא לבד במבוכה. שגם אתם מוצאים את עצמכם לאחרונה יושבים בסעודת שבת שבה הנושא עולה, מהנהנים בכובד ראש ופולטים "וואו, איזה סיפור קשה", ומיד משנים נושא ל"תגידו, ראיתם שהרצליך הרחיבו מרפסת?"

ואני יודעת שזה לא עיתונאי להודות בזה, אבל יש פה לצידי לפחות 15 קולגות שידונו בפרשה הזאת מכל זווית אפשרית, אז נראה לי שלא נורא שתהיה גם אחת שתייצג את עמדתו של האזרח האדיש - זה שהתחיל לקרוא את הדיווחים על הפרשה והחליט שהחיים קצרים מכדי לסיים. זה שאומר יאללה, אפשר כבר לחזור לדבר על מחירי הדיור ועל מערכת החינוך שקורסת? ומה הקטע להמשיך לדון בפרשייה שעיקרה פגיעה בתדמית הצבא, אם העובדה שהיא חודשים ארוכים בכותרות היא הפגיעה הכי משמעותית בתדמית הצבא?

רבים לא יסכימו איתי ויגידו שזו פרשייה חשובה שחושפת את השחיתות במערכת המשפט. ייתכן שהם הרוב, אולי הם אפילו צודקים, לא נכנסת לזה. אני פה בשם אלו שרוצים שהפרלמנט שלהם יחזור לדבר על חופשת קיץ במונטנגרו. גם להם, חברים, מגיע ייצוג.

לפני אי אלו שנים, בסביבות המאה ה־18, הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי הציג תהייה מעניינת: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? כך התפתח האידאליזם הסובייקטיבי - דוקטרינה הטוענת שלדברים יש קיום רק כאשר תופסים אותם. הוא כינה זאת בלטינית esse est percipi (להיות זה להיתפס).

הפצ"רית, תיק הרפז, כל הפרשיות האלה - אם בתקשורת היו מפסיקים לדבר עליהן, האם הן היו ממשיכות להתקיים? אולי התקשורת אינה יוצרת מציאות אלא רק מחזיקה אותה בחיים. משום שברגע שהכותרות עוברות הלאה הפרשייה חודלת מלהיות. לא במובן המשפטי כמובן - בטוח נשאר איזה תיק פתוח באיזו מגירה מעלת אבק - אלא במודעות הציבורית שלנו. אז על מה נדבר בעוד שנתיים, ומה הסיכוי שמישהו חוץ מעמית סגל יזכור איך קראו בכלל לפצ"רית הזאת?

בינתיים אני מעמידה פני מבינה. מהנהנת ומקמטת את המצח בדאגה כשצריך. מביעה עמדה כשממש דוחקים אותי ("זה מסובך, יש פה הרבה שכבות") ומחכה בשקט, בסבלנות, שזה יעבור.

rachelm@makorrishon.co.il