הטבח ב-7 באוקטובר וכל מה שבא בעקבותיו, היו צריכים לגרום לחולמים על השלום להתעורר. עבור כל מי שיש לו מצפון, האימה הייתה מספיקה כדי לומר: "לעולם לא עוד".
אבל מעבר להתעלמות מהמציאות בכל מחיר, התמונה בקרב הפלסטינים עצמם מטרידה הרבה יותר. על פי סקר שנערך לאחרונה על ידי המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות וסקרים, 59% מהפלסטינים החיים תחת הרשות הפלסטינית - כלומר, ביהודה ושומרון - מאמינים שההחלטה לבצע את הטבח ב-7 באוקטובר הייתה "נכונה". בעזה, 44% הסכימו.
עוד כתבות בנושא
מזעזעת עוד יותר היא העובדה ש-54% מאשימים את ישראל בסבל הפלסטיני, בעוד שרק 14% מאשימים את חמאס. ולכן עלינו לשאול: על איזה שלום אנחנו מדברים? זו שמטיפים לה ללא הרף האו"ם, אירופה ונשיא צרפת - "שתי מדינות לשני עמים"? לא רק שהיא חסרה ריאליזם; רוב הפלסטינים עצמם דוחים אותה מכל וכל.
הכי מעניין
אותו סקר מראה כי 40% מהפלסטינים מאמינים שמדינה עצמאית חייבת לבוא באמצעות מאבק מזוין, לא באמצעות משא ומתן; בעזה, 35% אומרים אותו דבר. אלה אינם מספרים שוליים - הם מייצגים חברה שעדיין מרותקת למיתוס ה"התנגדות", לא לרעיון הדו-קיום.
כפי שציין עמית סגל, מאמרו של שני מור "אקסטזה ומחלת השכחה" (שפורסם ב-Mosaic) מסביר היטב את התופעה הזו: שכרון האלימות, חוסר היכולת של חלקים מהעולם המוסלאמי - והפלסטיני בפרט - להפריד בין היסטוריה לרגש דתי.
"אקסטזת" הג'יהאד נראתה ב-7 באוקטובר, בסרטונים של גברים צעירים שמתקשרים להוריהם ומתפארים ברצח יהודים במו ידיהם, ובהמון שמריע כשחטופות נגררו ברחובות עזה. אפילו אקדמאים במערב, כמו ראסל ריקפורד מקורנל, חשפו את אותה מחלה מוסרית כאשר כינה את הטבח "מלהיב".
מלחמות ערביות נגד ישראל תמיד מילאו אחר התסריט הזה: התפרצות ראשונית של אקסטזה רצחנית ואובדנית, ואחריה תבוסה מוחצת - מלחמת העצמאות (1948), מלחמת ששת הימים (1967), האינתיפאדות, ועכשיו מלחמת 7 באוקטובר. אך מכל כישלון, מה שנותר בזיכרון הוא הריגוש של האלימות, לא המחיר שלה.
גישה זו - המושרשת בחלום להרחיב את דאר אל-אסלאם (ארץ האסלאם) על ידי מחיקת דאר אל-חרב (ארץ המלחמה) - הופכת כל הצעת שלום לבגידה, וכל מעשה טרור לגאולה.
מחבלים עומדים על טנק צה"ל בוער ב-7 באוקטובר | צילום: יוסף מוחמד/פלאש90
בינתיים, מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם הופכים את המוסר על ידי הסוואת פולחן המוות הזה בשפת "זכויות אדם". התוצאה היא מה שהאינטלקטואל הערבי פואד עג'מי כינה "ארמון חלומות" - שהפך למלכודת מוות.
ה"דה-רדיקליזציה" המדוברת רבות, הדרושה לתהליך שלום, אינה נראית באופק. כפי שמבהיר סקר זה, המכשול אינו ההתנחלויות או הגבולות של ישראל - אלא תרבות השנאה עצמה. עד שזה ישתנה, השלום יישאר אשליה מערבית.
עוד כתבות בנושא
