בשבוע שעבר דיווח אבישי גרינצייג על 12 חיילים שנהרגו בזמן המלחמה כתוצאה מפעולות של מחבלים במרחב שצה"ל נמנע מלהפציץ כדי שלא לסכן חיי חטוף. כשקראתי את זה נזכרתי בסרט המלחמה הגדול של כל הזמנים (כך לפי המבקרים), "להציל את טוראי ראיין". הסרט שיצר סטיבן ספילברג מספר על יחידה של שמונה לוחמים אמריקאים במלחמת העולם השנייה. שני אחיו של טוראי ג'יימס ראיין נפלו בקרב, והלוחמים נשלחו לחצות את קווי האויב כדי להחזיר אותו הביתה, אל אימו. והעובדה ששישה לוחמים מתוך השמונה איבדו את חייהם בזמן המשימה רק ממחישה את השאלה שעולה אצל הצופה כבר מן הרגע הראשון: מה ההיגיון בסיכון של חיים רבים כל כך עבור חייל אחד?

ספילברג נשאל על כך מיד כשיצא הסרט, בשנת 1998, וענה שזו כל הפואנטה של היצירה. שהמשימה להציל את טוראי ראיין אכן לא יכולה להיות מוצדקת מנקודת מבט מוסרית או פטריוטית. ולמרות זאת, איכשהו, במסגרת אירועי המלחמה, היא יכולה הייתה להתקיים. משהו באנרגיות של המלחמה, במבוכה, בחרדה, בהרס, גורם לנו להיאחז בעוגנים שונים מאלו שהחזקנו בהם כאזרחים. לכן הלוחמים עצמם, כפי שמראה הסרט, חווים את המשימה הזאת, על אי־ההיגיון שבה, כפעולה של סולידריות שיש בה גאולה אישית וקבוצתית. הם גאים להסתכן עבור חייל שהם בכלל לא מכירים. קצת כמו הנשר שהיה סמל הלגיונות הרומיים, והרומאים היו מוכנים לסכן ולהקריב הרבה כדי להשיבו. רק שהסמל שלנו הוא בצורת אדם, עשוי בצלמו ובדמותו של א־לוהים.

בשבועות האחרונים, מאז שיבת החטופים, רבים מאיתנו חשים צורך עז לשחרר את לשונם. לומר את כל מה שיושב להם בבטן נגד משפחות של חטופים שהובילו קו שלדעתם היה פחות ערכי ומוסרי, לכתוב נגד הדרג הצבאי והמדיני מילים הרבה יותר קשות, להגיד סוף־סוף את המילים "אמרנו לכם" בקול רם ובלי עכבות. אני יכול להזדהות עם הצורך. הוא מובן מאוד. שנתיים היו זמן רב להתאפק בו. ובאמת התאפקנו יפה. רובנו לפחות. ועם שוך הסכנה המיידית הגיוני שנרשה לעצמנו קצת יותר. גם הפרק האחרון של "המשחק של אנדר" מתאר מלחמת עולם פנימית שמתחילה ברגע שבו הוסר איום החייזרים החיצוני שאילץ צדדים עוינים להתגבר זמנית על השנאות הישנות.

הייתי רוצה שיהיה אחרת. הייתי רוצה שדווקא כשסר מר־המוות, ונוצרה תחושה מסוימת של פורקן והקלה, תתלווה אליה גם תנועה של הכלה. כמו בסצנת הסיום של הארי פוטר, כשלראשונה אחרי הקרב על הוגוורטס אף אחד כבר לא יושב בשולחנות מחולקים לפי בתים. הייתי רוצה שאחרי שנתיים שבהן כל דעה מנוגדת הייתה איום קיומי מבחינתנו, נתאמץ לראות בה גם סוג של מתנה. שנהיה מסוגלים דווקא מתוך מידה של רוגע ושלווה לומר תודה גם לענת אנגרסט וגם לצביקה מור, גם לפורום תקווה וגם לאנשי כיכר החטופים. שנוכל פתאום לראות איך באופי שלנו כאומה יש גם מן הנחישות של חברי פורום הגבורה וגם מן הסולידריות של אנשי אחים לנשק. נכיר בכך שהצלחנו לקצור הישגים בשדה הקרב גם בזכות רגש לאומי חזק וגם בזכות חיבור עמוק למעצמות המערב. נדע שעמדנו במבחן כפי שאנחנו, עם כל החלקים שבנו, וגם אם היינו רוצים שיגיעו במינון אחר, אי אפשר לדעת מה היה לו אחד מהם היה חסר.

אבל גם אם נמשיך להתעמת ונמשיך להתווכח בעוצמה בינינו, אני חושב שמגיעה לנו קצת מחילה. בשנתיים הללו היינו מפוחדים ואבודים מאוד. לא רצינו במלחמה הזאת. הלב היה קטן מלהכיל את המחשבה על גורל החטופים. לא ידענו, בשלבים מסוימים, אם יש עתיד לעצם קיומנו. לכן אחזנו חזק מאוד בעוגנים. היה קשה לנו להתמודד עם נקודת מבט של אחרים. עשינו טעויות רבות. ולחלק מהן היו מחירים גבוהים מאוד. ואף על פי שחשוב מאוד לחקור את כולן ולהפיק מתוכן לקחים, נדע לעשות זאת בחמלה. נזכור כמה ניסינו, וכמה ניסו החיילים שלנו, איש־איש בדרכו, להיות טובים.רבות מחשבות