אפשר לזהות התגוננות גם מרחוק. הכתפיים עולות עד לאוזניים, המבט הופך לצר וממוקד והדיבור מתגבר בשטף של מערכת חיסון שזיהתה איום. כך קרה לפני כמה שבועות, באירוע שבו עמדתי עם חבריי בקבוצה קטנה וצחקנו על מדורי ההורוסקופ בעיתון. אתם יודעים, אלו שכתוב בהם ש"מרקורי בנסיגה" וש"תקופה של שינויים מחכה לכם" ו"היזהרו מאנשים עם האות ר'". חבר סיפר איך הוא עקב במשך חודשים שלמים אחרי התחזיות התואמות את המזל שלו ולא האמין כמה הן מדויקות לגביו, עד שגילה שהתבלבל בתאריכים וקרא כל הזמן את המזל הלא נכון.

התפוצצנו מצחוק. טוב, היינו גם קצת שיכורים. ואז הגיעה האישה עם השיער הסגול. "אני יכולה רגע לומר לכם משהו?" היא שאלה בנימה מתוחה. "שמעתי את השיחה שלכם וממש הכאיב לי הזלזול הזה. אני אסטרולוגית, ושתדעו שאתם צוחקים על משהו שאתם בכלל לא מבינים בו".

עמדנו שם נבוכים, מנסים לעכל את דבריה. רגע, אנחנו בכלל צחקנו על האריה שהתברר שהוא בתולה. לא דיברנו עליה. לא הכרנו אותה עד לפני דקה. אבל בשבילה זה לא משנה - היא שייכת לקבוצה, הקבוצה הותקפה מבחינתה, וכעת היא חשה להציל את כבודה.

בעולם כולו אין כנראה יצור צודק יותר מאנשים שנעלבים בשם קבוצתם. הם בכל מקום. תכתבו משהו על עורכי דין? יקומו עליכם אלפים וירצו לכם על מורכבות המערכת המשפטית ואיך אתם לא מבינים את האתיקה המקצועית. תעזו להעיר הערה על מורים? תגלו שאתם במוקד של מתקפה מצד אנשים ששיעור אחד דורש מהם שלוש שעות הכנה. תצקצקו משהו על עורכי חדשות? הם יזכירו לכם בחום את תפקידם הקריטי כ"שומרי הדמוקרטיה", שנייה אחרי שלקחו התבטאות תמימה והתעללו בה עם קליקבייט.

אנחנו לא אוהבים שמבקרים את תחום העיסוק שלנו, ולרוב נזדעק להגן עליו משום שחלקים מהותיים מהזהות שלנו מושקעים בו. קחו לדוגמה אדם שהשקיע שנים בקריירה בחברה מסוימת, ועבר תהליכי גיוס מתישים כדי להצטרף אליה. האם באמת נצפה ממנו לבחון באובייקטיביות את הביקורת עליה? הוא יכול לטעון שהוא מגן על הארגון, אבל למעשה הוא מגן על עולם שלם שנבנה בתוכו. להודות שהחברה שהוא עובד בה מנצלת עובדים, או שהמוצרים שלה מזיקים ללקוחות, זה להודות שהשנים שבהן הוא עבד עד מאוחר בלילה וסיפר לעצמו שהוא חלק ממשהו חשוב היו אולי חלק ממשהו אתי פחות ממה שהוא רצה להאמין.

פרופסור שהשקיע 20 שנה בפיתוח תיאוריה מסוימת - האם נצפה ממנו לקבל באהדה מחקר שסותר אותה? תיאורטית כן. בפועל, יש סיכוי טוב שהוא ימצא דרכים להסביר מדוע המחקר הסותר בעייתי מבחינה מתודולוגית, לוקה בהנחות היסוד או מתעלם מהקשרים חיוניים. ההשקעה שלו בתיאוריה שוללת ממנו את היכולת לבחון אותה בנייטרליות.

ברגעים כאלה, אנשים יעדיפו למות על הגנת המקצוע, החברה או התיאוריה שלהם מאשר להגיד את המשפט "יש לי ניגוד אינטרסים". כמובן, לא כל הגנה על תחום או קבוצת השתייכות היא בהכרח התגוננות פתולוגית. הבעיה היא שקשה להבדיל בין הגנה הוגנת ובין הגנה על השקעה אישית. גם האדם עצמו לא תמיד יודע היכן הוא נמצא, ולכן חשוב שנאמן את עצמנו להיחשף מדי פעם לביקורת על התחום שאנחנו שייכים אליו, ולפעמים זה מועיל גם אם הביקורת לא מדויקת. הביקורת מאירה את הדוגמטיות שלנו וחושפת את נקודות העיוורון.

חוסר שביעות רצון הוא המנוע של הקִדמה. מקצועיות אמיתית אמורה לשאוף לחפש את הכשלים של שיטת החשיבה באופן יזום כדי להביא חדשנות. כל תחום שהתעודה וההסמכה שלו נשענות על הנחות יסוד שאסור לערער עליהן, ועל נאמנות מחויבת לידע קבוע, קושר את בעלי המקצוע לכללי אתיקה שהופכים אותם למאמינים ואת הידע לדת, ובכך שולל מהם את החשיבה הביקורתית וההתפתחות המקצועית. מעטים יעזו לבחון מחדש דברים ששילמו עליהם כסף וזמן. אבל אם הייתי צריכה לבחור אנשים לסמוך עליהם? הייתי בוחרת באלו שמעיזים לעשות זאת.

rachelm@makorrishon.co.il