השבוע לפני שבע שנים כתבתי בפייסבוק פוסט: ״ביום הבר־מצווה שלי עליתי לתורה בבית הכנסת של מרן הרב עובדיה זצ"ל. קיבלתי ממנו ברכה, צביטה, צ'פחה ואזהרה: ׳תלמד תורה ביום ובלילה! לא תגיד לא אמרתי לך!׳ אני זוכר שרעדתי מהתרגשות ואהבתי אותו כל כך״, ולפוסט צירפתי תמונה שיש לי מהרגע הבלתי נשכח ההוא. מאז, מדי שנה ביום הפטירה של הרב עובדיה, אחרי שאני מדליק נר לזכרו ולעילוי נשמתו, אני נכנס לפוסט הזה וכותב בתגובות שהנה, לא ייאמן, אבל חלפה לה עוד שנה מאז שמרן נפטר, ואני מצרף גם אימוג׳י כזה של נר, וככה, בגלל חוקי האלגוריתם המסתוריים, הפוסט קופץ מחדש לחברים שלי בפיד וצובר עוד כמה לייקים ועוד כמה תגובות ומדי שנה בזכות ההקפצה הזו אני מקבל עוד כמה סיפורים ועוד כמה זיכרונות שיש לאנשים, וזה תמיד מעורר געגוע.

לא פעם ולא פעמיים חשבתי ששמעתי את הסיפור הכי יפה והכי מרגש והכי מיוחד על הרב עובדיה, אבל אז תמיד בא סיפור חדש או רגע כזה אופייני שלוקח שוב את המקום הראשון. גם השבוע זה קרה. חמי שיחיה שלח לי סרטון של רב אחד שמספר שבשנותיו האחרונות של הרב עובדיה הוא סבל מכאבי גב איומים שבגללם הוא כמעט לא יצא מביתו. משפחות שרצו שהרב ישב סנדק לבנם היו באות לתפילת שחרית מוקדמת בבית הכנסת הסמוך לביתו של הרב, עורכות את הברית אחרי התפילה ומשם ממשיכות לערוך את סעודת המצווה באולם אחר. ומעשה שהיה במשפחה מורחבת אחת מדימונה, סבא, סבתא, דודים, הורים וילדים, שעשתה את כל הדרך מהדרום הרחוק עם עולל קטן בן שמונה ימים לביתו של מרן בירושלים ולכבד אותו בסנדקות. כשניגשו לערוך את טקס הברית נשמעה מהומה קטנה מכיוון עזרת הנשים ולאחר בדיקה התברר שהסבתא המבוגרת מתעקשת שהאדם שיושב על כיסא הסנדק הוא לא הרב עובדיה! ולא בשביל זה היא עשתה את כל הדרך מעיירת מפעלי הטקסטיל, ולא בשביל זה בעלה - הסבא - ויתר על תורו בסנדקות! ושאף אחד לא יעבוד עליה, אבל האיש המבוגר שיושב על הכיסא של אליהו הוא לא הרב עובדיה! וככה, מתוך המהומה הקטנה הזו, שהשאירה את המשפחה והמתפללים במבוכה, ומתוך הניסיונות החוזרים לשכנע את הסבתא שזה דווקא כן הרב עובדיה בכבודו ובעצמו, הגיעו הדברים עד אוזנו של מרן שקם באיטיות מכיסא של אליהו, ועל אף כל כאביו, הלך לחדרו הפנימי וחזר כשהוא לבוש בגלימת הראשון לציון המעוטרת חוטי זהב ולראשו המצנפת המסורתית הכחולה. וככה, בלי אומר ודברים, הסבתא חייכה לפתע חיוך גדול ואמרה: או! הנה הגיע הרב עובדיה! זה הרב עובדיה!

ובכן, זה בינתיים הסיפור המדהים ביותר ששמעתי על מרן אי פעם. כי יש בו בסיפור הזה את העיניים שלו, שאם אתם שואלים אותי, בסופו של דבר העיניים של הרב עובדיה הן אלו שהובילו אותו בעולם, בתור רב, פוסק, מנהיג ומהפכן חברתי. וכשאני כותב עיניים אני מתכוון לזה שהרב עובדיה ראה את מי שמולו. על אמת. וזה קטע, כי הרי ידוע שהמשקפיים הכהים של הרב, אלה שהפכו ברבות השנים לסמל המסחרי שלו, נועדו בעיקר להקל על הראייה הפיזית שלו שהייתה לקויה, כך שלאפיין את הרב עובדיה כרב כזה שרואה זה בהחלט מרגש ואולי דווקא בגלל המום הפיזי שלו, הראיה הפנימית שלו, המטאפורית, הייתה כזו מפותחת.

ברגע זה, תוך כדי כתיבת הטור, וכמו באיזה תרחיש אירוני, חבר שולח לי צילומסך של פוש כזה ובו התבטאות איומה של הרב יצחק יוסף כלפי הרב תמיר גרנות. אני קורא את הדברים, ושוב, כמו בפעמים הקודמות, לא מאמין למראה עיניי. חונכתי להיזהר בכבודם של חכמים, בטח ובטח כאלה שגדלנו על פסיקותיהם. חונכתי שלא לדבר על רבנים באשר הם, גם אם דבריהם נראים לנו תמוהים, ולכן אני נבוך נורא מול ידיעות כאלה ובעיקר תוהה: איך ייתכן? הזו תורה וזה שכרה?

חשבתי לסיים את הטור הזה אחרת, חשבתי להמשיך לתאר את הראייה הרגישה הזו של הרב עובדיה, שמצליחה להביט מהכלל הכי כללי ועד הפרט הכי פרטי, אבל אז בא הפוש הזה וערבב אותי. ואולי לא סתם. בחמש השנים האחרונות אני מקשיב בעקביות לשיעורים של הרב תמיר גרנות. עוד לפני המלחמה ועוד לפני שבנו המאורס סרן אמיתי גרנות הי״ד נפל בקרב בגבול הצפון, ככה שיש לי איזו היכרות מסוימת עם דמותו האצילית, התורה שלו ונועם הליכותיו. ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב שאם הרב עובדיה היה חי, הוא לא היה נותן לאיש לדבר סרה ברב תמיר, גם לא לבנו, כי מרן היה פשוט רואה, גם כשהיה חשוך מאוד.