את הטור הזה אני כותב בבית הקפה שליד הבית שלנו. סוף־סוף שגרה. סוף־סוף ימים רגילים. כמה חיכיתי והנה הם באו, תודה לא־ל. רבים מהדברים שאני כותב נולדו כאן בבית הקפה הזה, רבות מהפגישות שלי אני מקיים בו, גם כי יש בו קפה מעולה, ופלייליסט נעים ואווירה ירושלמית מזמינה, אבל בשנתיים האחרונות כל הטוב הזה היה בסימן מועקה. כמובן שבעקבות מצב המלחמה הכללי, אבל גם ספציפית, זה בית הקפה שבו איתן מור עבד בתור בריסטה. איתן מור שעבד ב־7 באוקטובר כמאבטח במסיבת הנובה, הציל כמה וכמה צעירים ואז נחטף לעזה והשתחרר תודה לא־ל בערב שמחת תורה האחרון, שנתיים אחרי. מי היה מאמין.

בכל פינה בבית הקפה עוד תלויים סטיקרים ותמונות של איתן, ובכניסה עדיין מונח הכיסא הצהוב הריק שהמתין לשובו. אני מסתכל על כל הסימנים האלה, על כל התזכורות האלה במרחב, ונזכר ברגעים ארוכים שהייתי בוהה בהם במהלך ימי המלחמה, בוהה והרבה פעמים חושב על זה שיכול להיות שאיתן לא יחזור לקפה אף פעם. לא יחזור הביתה אף פעם. לא יחזור להוריו אף פעם. כמובן קיוויתי שכן, והתפללתי שכן, וחלמתי שכן, אבל עמוק־עמוק בלב הייתי די פסימי. זאת האמת. לא חשבתי שיקרה נס. לא האמנתי שיקרה נס. איזה יהודי בלאי שאני.

זה קטע. כי ברגע שהנס בכל זאת קרה, החיים שלנו המשיכו לקרות במקביל. ההכנות לחג, הבישולים, הניקיונות, העייפות מליל הושענא רבה. ככה זה עם ניסים. צריכים להיות ערניים כדי להבחין בהם. איך שר דני סנדרסון? ״כל יום קורים ניסים, גם לנו עוד יקרו״, שזה בגדול אומר שנס הוא חלק מהיומיום. חלק מהשגרה. ויש מקרים ממש חריגים וחד־פעמיים כאלה שבהם הנס תופס את כל הכותרות ונמצא בכל מקום ונגלה לעיני כול, וככה גם היה בבוקר הזה של שחרור החטופים. אני התפללתי שחרית במניין המאוחר של חב״ד. את פסוקי דזמרה אמרנו במרפסת הגדולה שמשקיפה על רחוב בראשי, ושם, מאחד החלונות של השכנים שמענו לפתע מישהי צועקת: ״דודו! פתח, פתח טלוויזיה! יש חדשות טובות! כמה פעמים בחיים תשמע אותי אומרת את המשפט הזה, אה, כפרה?״ וכל המתפללים חייכו אחד לשני וכולם הזדהו עם מה שהשכנה צעקה וכמה מהם אפילו עשו כמצוותה ופתחו חדשות בטלפונים ליד סידורי התפילה.

בצהריים הגיעה סוף־סוף התמונה של איתן מור שחצה לשטח ישראל. שולי ואני פלטנו קריאות שמחה בלתי נשלטות ועקיבא שלנו בן השבע וחצי - שלאורך כל המלחמה הזו היינו עסוקים בניסיונות נואשים לתווך לו את המציאות בהתאם לגילו - פרץ בריקוד ילדותי בסלון. איתן מור חזר! איתן מור חזר! גם עקיבא מכיר אותו מהתמונות בקפה ומדי יום בדרך לבית הספר אנחנו עוברים ליד הדירה שבה איתן התגורר שגם היא הפכה לנקודת תזכורת יומיומית עבורנו. ראיתי על עקיבא שהוא לא ממש יודע לאן להוליך את השמחה ובספונטניות הוא ניגש לדלי הטושים שלו, שלף דף ריק וכתב עליו: ״החטופים חוזרים אביתה! אתן מור חוזר! יש!״ (השגיאות במקור) ואת הדף הזה הוא הדביק למקל והסתובב איתו ככה בסלון בדילוגים.

לא ייאמן שעברו כבר כמעט שבועיים מאז אותו יום. אני אישית מרגיש שאנחנו עדיין נישאים על גבי אדי האופוריה של היום ההוא, ושעדיין לא מיצינו עד תום את השמחה הגדולה שהתפרצה בו. אני לא רוצה לשכוח את היום הזה. היו בו כמה וכמה רגעים שנחרתו בי עמוקות וכדי לא לתת להם לדהות כתבתי אותם לעצמי באיזה מסמך כזה שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאקרא אותו שוב.

שולי ואני חוגגים השבוע תשע שנות נישואים. נזכרתי שפעם - עוד לפני שהיו לנו שני ילדים ועבודות רציניות ושגרה אינטנסיבית - ישבנו על שפת הים באיזה ערב סתמי בסוף הקיץ ושתינו משהו. לידנו עבר טיפוס מעט תימהוני, התבונן בנו לרגע ואז הושיט לנו פחית שימורים ריקה ואמר: קחו, תכניסו לפה את הרגע הזה ותשתמשו בו בעתיד. זה היה מרגש ומוזר אבל מאוד מדויק. כי את הניסים של החיים, גם הגרנדיוזיים וגם היומיומיים כדאי להכניס ל״קופסאות שימורים״ כי מי יודע מתי נזדקק להם ובאיזה מצב נהיה.

אני יושב כאן בבית הקפה ברחוב שץ פינת שמואל הנגיד. החדשות כבר שעטו הלאה, בכנסת חזרו לריב ולרדת נמוך, וכאן התמונות של איתן עוד תלויות, מחכות כנראה שהוא בעצמו יוריד אותן, ייכנס אל מאחורי הדלפק, יחגור את הסינר, יטחן פולים ריחניים, יקציף חלב ויחזור לצייר צורות של לב בכוסות קפה של אנשים. במהרה בימינו. אמן.