השמש כבר עמדה גבוה מעל ההרים כשפקחתי את העיניים, ואור צהוב וחם נשפך פנימה מבעד לתריסים. העולם מחוץ למיטה היה כבר ער ופעיל אבל אני פשוט לא יכולתי לזוז. הראש שלי כאב מרוב סחרחורות ולא ידעתי לומר אם זו מחלה אמיתית או פשוט רצון להישאר בדיוק איפה שאני נמצאת, מתחת לשמיכה, בחלל הקטן והבטוח שבו אף אחד לא דורש ממני כלום.

ולא שלא היו לי דברים לעשות. היו לי כתבות שחיכו ודדליינים להשלים וחיים שצריך להמשיך לחיות. אבל באותו בוקר כל המשימות האלו נראו כבלתי אפשריות, כאילו הן שייכות למישהי אחרת, ורק רציתי שמישהו יבוא וייקח אותה ממני, את כל האחריות הזאת.

הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מעצמי היה סדרה של הודעות מעורפלות לזוג חברים שלי, עד שהם הבינו מה קורה והגיבו במסרון שלא השאיר הרבה מקום להתנגדות: "תארזי מזוודה קטנה, את באה אלינו ליום־יומיים".

אז נסעתי. הם בדיוק תכננו את הסטודיו החדש שלהם, פרויקט שדרש ביקורים אצל עשרות ספקים מעולם התעשייה. מצאנו את עצמנו משוטטים ברחבי הגליל - מפעל לעצים בכפר אחד, בעל טמבורייה במושב קטן, מחסן כלי עבודה באיזה אזור תעשייה נידח. הם הכירו את כולם באופן אישי, עם כל אחד עצרו לנהל שיחה אמיתית, ואני הלכתי מאחוריהם בשקט, מתבוננת. הנה אנשים שבאמת עובדים. לא בעולם של מסכים ומיילים ומצגות ואקסלים, אלא עם הידיים שלהם, במיומנות אמיתית שנדרשו להם שנים לרכוש. אנשים שיודעים לבנות משהו מאפס, שמבינים איך עץ הופך לרהיט ואיך חומר גלם הופך לכלי שימושי, ויש קשר ישיר בין המאמץ שהם משקיעים לבין התוצאה שהם רואים בסוף היום.

במפעל העצים קיבל אותנו גבר דרוזי בגיל העמידה שגרר אחריו רגל בצליעה כבדה עם תחבושת לבנה וטרייה על הראש. "את רואה אותו?" אמרה לי האישה בשקט, "לפני כמה שבועות נפל עליו משטח שלם של עצים במהלך העבודה, הוא אושפז עם שברים בכל הגוף. לבן אדם הזה יש את כל התירוצים בעולם לשבת בבית, לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי ולא לעבוד עוד יום אחד בחיים שלו, ובכל זאת הוא קם כל בוקר וממשיך להעמיס עצים על טנדרים של לקוחות. את יודעת למה? כי הוא לא מוכן לספר לעצמו סיפור של מסכנות".

אחת העוולות הגדולות ביותר שעושה הפסיכולוגיה המודרנית לאנשים זה שהיא מאלפת אותם לחשוב שהם בעיקרם קורבנות של נסיבותיהם. מאחורי כל השפה הזאת עומדת הנחה מסוכנת שלפיה לאדם שעבר משהו קשה אין כמעט שום אחריות על החיים שלו, ושתפקידנו כחברה הוא רק להכיל ולתמוך. התוצאה של הגישה הזאת היא דור שלם של אנשים שהפכו להיות דוגמנים של הנסיבות שלהם, כאילו זו כל מהותם. והנה בצפון קם לו כל בוקר גבר שבור ומוכה גורל וממשיך להיות משהו מעבר לפציעה שלו. מה אם יש שם מרחב של בחירה שאנחנו לא רוצים לדבר עליו? מה אם יש שם אזור, לא גדול ואולי קצת מטושטש שבו אנחנו בוחרים באיזה צד להתמקם?

אלי שרעבי חזר מעזה בתום 491 ימים בשבי במשקל 44 קילו, לאחר שהורעב בצורה שיטתית, הוכה ועבר טראומות שאנחנו לא באמת יכולים לתפוס. היו לו כל הסיבות בעולם לשבת בבית ולא לעבוד עוד יום אחד בחייו. אבל במקום זה הוא הוציא רב־מכר תוך חודשים ספורים מהשחרור, ומאז הוא מסתובב בכל מקום ומספר את סיפורו. אמילי דמארי איבדה שתי אצבעות בשבי, עברה התעללות פיזית ונפשית שקשה אפילו לשים במילים, ומאז שחזרה היא עפה על החיים שלה. וכך גם אבינתן אור ועוד כל כך הרבה שורדי שבי שבוחרים להפוך לסיפור גדול מהחיים.

ומאז שכולם חזרו - ואיזה כיף שהם סוף־ סוף כאן, א־לוהים, איזו אנחת רווחה - כרתּי עם עצמי ברית: בכל פעם שאין לי כוח לקום בבוקר, בכל פעם שמתגנב בי הרצון להישאר מתחת לשמיכה ולספר לעצמי סיפור על כל מה שאני לא יכולה בגללו, לחשוב על אלי ואמילי ואבינתן ועל אלפי אנשים אחרים שעברו גיהינום אמיתי ולא הפכו אותו לתירוץ. להעלות בעיני רוחי את דמותו של הדרוזי הפצוע צולע על רגלו השבורה בין ערמות העץ. להזכיר לעצמי את מרחב הבחירה הזה שקיים תמיד, גם כשהוא נראה בלתי אפשרי. שאני לא קורבן של הגירושים שלי ולא קורבן של הפחד מהעתיד. וכל בוקר, כשהשמש עולה מעל ההרים, יש לי את הזכות והיכולת לבחור מחדש. לא תמיד בגדול, לא תמיד בהצלחה זוהרת - לפעמים רק בזה שאני שמה רגל אחת על הרצפה, ואחר כך את השנייה.

rachelm@makorrishon.co.il