על סיום המלחמה שמעתי כשעליתי למשמרת במפי"ק. השעה הייתה 11 בלילה, וכשהחלפתי את המאזין הוא אמר לי: שמעתי שנגמרה המלחמה. האזנתי במשך שעתיים למכשיר הקשר, ובאחת, כשהגיע המפקד להחליף אותי אמרתי לו: נגמרה המלחמה, שמעת? שמעתי, הוא אמר, אבל עדיין אני רוצה לראות אותך פה בכוננות עם שחר.
קצת מוזר להיפרד מהמלחמה הזאת מתוך מוצב תותחנים מול לבנון, כשיש לי עוד חודשיים לפחות עד השחרור. קצת משונה אך גם מאוד נכון, לתת מקום, אחרי שנתיים, לתחושות של הרפיה וסיפוק ואפילו מידה של ניצחון, תוך כדי דריכות מתמדת, שנידרש לה אולי עד יום אחרון.
במוצאי שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר, הגעתי עם הסוללה שלי אל מחסני החירום בצאלים. הצטופפנו שם קרוב למאה מילואימניקים, מתקשים לקלוט את העובדה שאנחנו באמת עומדים להילחם, וניסינו להגיע לציוד הלחימה שהעלה אבק על גבי המדפים. המחסנאי סירב לתת לנו אפילו פרק חוטר בלי חתימה של הרס"פ. בירור קצר העלה שהרס"פ נמצא בחופשה משפחתית בחו"ל. לא הייתה ברירה. "סבבה, אז אני רס"פ", אמרתי לבחור מהמחסן, "תביא בבקשה את הטפסים". כך יצא שהייתי הראשון לפגוש את לוחמי סוללה א' של גדוד 439 ולהחתים אותם על הציוד האישי והצוותי. הם עברו לפניי כבני מרון, מבולבלים ונבוכים בדיוק כמוני. אני זוכר איך עלתה בי פתאום המחשבה שחשוב מאוד, ברגע הספציפי הזה, לתת לכל אחד מהם את התחושה שהוא רצוי, שמישהו שמח לקראתו, שהוא קצת כמו ילד שחזר הביתה בהפתעה. בשלב מסוים נזכרתי שנותרו אצלי בכיס כמה סוכריות שהילדים קיבלו בבית הכנסת, והתחלתי לחלק אותן לחיילים יחד עם הקיטבג וכשאזלו הסתפקתי בחיוך ובחיבוק שהיו אף הם זרים קצת לתחושות שהגיעו מן החדשות. חבר סיפר לי חודשים רבים אחר כך שעוד חרוט בו המפגש החטוף ההוא בצאלים.
הכי מעניין
חלפה פחות מיממה והרס"פ חזר לארץ בטיסת חירום. אני הודחתי מיידית מן התפקיד ועברתי אל עמדת המ"ט מול המחשב הטקטי, ובהמשך המלחמה גם אל כיסא הסמק"ש ואל מקומו המכובד של הסמפי"ק. השתתפתי בירי של יותר מ־10,000 פגזים. אבל תמיד הבטתי קצת בקנאה אל הרס"פ. היחיד בסוללה (כך אמר לי פעם בעצמו) שיודע שהחיילים תמיד שמחים כשהוא מגיע כי הוא תמיד סימן למשהו מפנק או מנחם שיוצא עוד רגע מתוך ההאמר.
לחמתי במשך שנתיים עם חמישה גדודים שונים של תותחנים ובמהלכן למדתי שעוצמתה של סוללה היא כעוצמתו של הרס"פ שלה. זה לא חייב להיות דווקא הרס"פ. לפעמים יהיה אדם אחר שיתפוס את מקומו. מ"מ, או מפקד צוות או אפילו לפעמים חייל פשוט. כזה שייקח לעצמו כמשימה עליונה את הרמת מצב הרוח. שידאג לניקיון של המרחב, למשחקי חברה, לסופטשל פלוגתי. מישהו שיזכיר בקבוצת הווטסאפ שמחות וימי הולדת, וידאג לקבל בחום את המצטרפים ולהוקיר את ההולכים. ובעיקר ידאג לכך שכל חייל ירגיש שהוא חשוב, שמישהו רואה אותו, שלקורבן שלו יש משמעות. זה צורך קריטי לא פחות מקצין חימוש טוב או קשר גדודי זריז. צוותים נופלים וקמים על העניין הזה. גדודים עומדים במשימות שלהם בצורה טובה יותר כשמישהו לוקח עליהם אחריות.
אנחנו צריכים הרבה יותר רס"פים. גם באזרחות. במלחמה נראה היה שהוכרז אצלם גיוס כולל. אושיות רשת גייסו תקציב למנגלים פלוגתיים. עיתונאים בכירים שינעו מצננים לחיילים. בכל יישוב וקהילה קמו קבוצות של סיוע ופרגון למשפחות הלוחמים ולמעגלי השכול וגם לסתם אנשים שכרגע נצרכים. לא רק סיוע טכני של קניות וניקיונות. קהילות שלמות שלחו זו לזו עוגות. מבקשות לומר: תודה שאתם כאן, לא היינו אותו הדבר בלעדיכם. אנחנו זקוקים באופן יומיומי לקול הזה, שנותן לכל אדם וכל מגזר את התחושה שהוא אהוב. אסור לנו להפקיר את הרצון לתת לכל אדם ברחוב חיבוק. הזנחה שלו היא חלק מקונספציה. מבחינתי, באופן אישי, הוא חלק מהכוננות. אחרי הכול, החתימה שלי עוד מתנוססת על ציוד של סוללה שלמה בצאלים.