באחד מספריו כתב זיגמונד פרויד על דיון בפרלמנט הצרפתי בנוגע לעונש מוות לרוצחים. אחד הנציגים נאם בהתלהבות על החזון של חברה שאין בה שפיכות דמים, ובכלל זה על הצורך בביטול עונש המוות. הוא זכה למחיאות כפיים סוערות, עד שאלו נקטעו בקריאת ביניים של חבר פרלמנט אחר: "אני מציע שהאדונים הרוצחים יואילו לעשות את הצעד הראשון".

הטיפול המשפטי במחבלי הנוח'בה המתין לשחרור חטופינו. כאשר סוף־סוף מתקרב כנראה דינם, צריך לעמוד על העיקרון הבסיסי של עונש מוות לרוצחים המתועבים הללו; "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". זהו ציטוט מספר במדבר, אבל אולי מתאים יותר יהיה להתחיל מספר בראשית. צוררינו כינו את טבח שמיני עצרת "המבול". כדאי להזכיר להם מה שמספרת פרשת נח, שנקרא השבת בבתי הכנסת, על מה שקרה לאחר המבול. מיד אחרי שיצאו נח ובניו מן התיבה פנה אליהם הקב"ה, וציווה עליהם להרוג רוצחים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". עם הצו הזה הוא שלח אותם לבנות מחדש עולם שחרב.

איך אפשר להבין את הנימוק הזה, "כי בצלם א־לוהים עשה את האדם"? יש המפרשים: הנרצח נברא בצלם, ולכן הריגתו מצדיקה עונש חמור. אחרים אומרים: הרוצח גם הוא נוצר בצלם, והוא נידון למוות על שחילל את הצלם הזה. ר' יוסף בכור שור והחזקוני הציעו פירוש שלישי ומפתיע: האדם שעליו מדובר כאן הוא השופט. אחרי המבול פונה א־לוהים לבני האדם ואומר להם: אם אתם רוצים למנוע מבול נוסף, אתם חייבים לקבל אחריות על החברה שלכם – ובכלל זה גם להעניש את הפושעים הרצחניים שבה. עשיית דין צודק ברוצחים היא משימה א־לוהית, ולכן היא הוטלה על בני האדם, שנבראו בצלם א־לוהים.

הפסוק הזה מלמד אותנו שעונש מוות לרוצחים אינו פגיעה נחוצה באנושיות שלנו, אלא מימוש חיוני של האנושיות הזו. כפי שאמר פעם הסופר סי־אס לואיס, א־לוהים איננו סבֵנו שבשמיים, שרק מחלק ממתקים, אלא אבינו שבשמיים, שיודע גם להעניש. נבראנו בצלם א־לוהים – וכמוהו אנחנו צריכים לרחם על הרחמנים ולהעניש את האכזרים.

הפילוסוף עמנואל קאנט הציע פעם ניסוי מחשבתי. נאמר שספינה טבעה בים, וקבוצה של ניצולים הצליחה להגיע לאי בודד ולהקים שם חברה מתפקדת, שהיו בה גם חוקים ומוסדות. למרבה הזוועה, אחד מהניצולים רצח ניצול אחר. הרוצח נקשר לעץ, ונגזר עליו עונש מוות – ובדיוק אז הגיעה ספינת חילוץ שתחזיר אותם לציוויליזציה. הדבר האחרון שהניצולים הללו צריכים לעשות לפני שיעזבו, טען קאנט, הוא להרוג את הרוצח. לא בגלל ההרתעה ולא למען התפקוד החברתי – שהרי החברה שלהם ממילא עומדת להתפרק בנסיבות משמחות; אלא "כדי שכל אחד ואחד יקבל את גמול מעשיו, וכדי שאשמת הדם שנשפך לא תרבוץ עליהם".

אפשר להבין את הרתיעה מעונש מוות. שניים מגדולי חכמינו, רבי עקיבא ורבי טרפון, הצהירו במשנה: "אילו היינו בסנהדרין – לא נהרג אדם מעולם". אך המשנה העניקה את זכות המילה האחרונה בדיון הזה לנשיא רבן שמעון בן גמליאל, שעל שכמו רבצה האחריות בפועל: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (מכות פ"א מ"י). דומה שגם ההיסוס של רבי עקיבא ורבי טרפון היה נעלם לוּ דנו ברוצחים חייתיים, אכזריים ומרושעים כמו מחבלי הנוח'בה, אלו שאמרו "לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פ"ג). חכמינו היו ודאי ממהרים בשמחה לקדם את הסוף הראוי לחייהם של המפלצות הללו: "נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹמֶן לָאֲדָמָה" (שם).

בנסיבות המיוחדות של החברה הישראלית היום, צריך להוסיף לטיעון העקרוני הזה גם שיקול מעשי: לנוכח הכניעה החוזרת ונשנית של ישראל בעסקאות שבויים, ועד שלא נתעשת בתחום הזה, אפשר להניח שכל רוצח שלא ייהרג ישוחרר ביום מן הימים. כפי שלמדנו אחרי עסקת שליט האומללה, ככל שישראל נכנעת יותר לחוטפים כך המחבלים מתאמצים יותר לחטוף. התגובה הבסיסית למחזות המחרידים הללו – רוצחים אכזריים שמשתחררים ולועגים לקורבנות ולבני משפחותיהם – היא למנוע אותם מראש. המוסר והתועלת צועדים כאן יד ביד, ושניהם מורים לנו להתעקש על העונש היחיד הראוי למפלצות אדם: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך; כי בצלם א־לוהים עשה את האדם".

motzash.navon@gmail.com