שנתיים חלפו מאז אותה שבת בה מדינת ישראל רעדה כולה. העולם ראה את הטבח, שמע על הגבורה, הזדעזע מהחטופים, ליווה את המשפחות. אבל יש קבוצה אחת שלא נראית ולא נשמעת. האנשים שלי, אלה שנגעו בגופות, שניקו את הזוועה, שהחזירו למדינה את היכולת לעמוד. אותם כמעט אף אחד כבר לא שואל – איך אתם?
אנחנו לא לוחמים מהשורה הראשונה, לא בעלי דרגות או תארים נוצצים. אנחנו אנשי הרבנות הצבאית, יחידות הזיהוי, אנשי מחנה שורה וציפורית. הגענו לשטח בלי אזהרה, בלי הכנה, עם לב פתוח וידיים רועדות. עבדנו יומם וליל בין זיהוי לקבורה, בין כאב לאמונה.
והיום? שנתיים אחרי, נשארנו לבד.
הכי מעניין
אני מדבר עם חברים שהיו איתי שם. אנשים חזקים, בעלי משפחות, חלקם אנשי מילואים קבועים. אחד מהם סיפר לי לאחרונה: "בלילה אני מתעורר בצעקות, מריח את אותו ריח, רואה את אותם פנים. אין יום אחד שאני לא חוזר לשם".
עוד כתבות בנושא
חלקם לא חזרו לעבודה. אחרים התפרקו מבפנים. אחד שם קץ לחייו. אחרים נאחזים בשגרה כאילו היא חבל דק מעל תהום. לא כי הם חלשים, אלא כי הם נתנו הכול.
בסדרה "הסודות של שורה" ששודרה בכאן 11 נחשפו חלק מהעדויות האלה. לא סיפורי גבורה מהז'אנר ההוליוודי, אלא מציאות גולמית, בלתי נסבלת. אחת המשתתפות אמרה שם: "משורה משחרר רק המוות". משפט שמגלם בתוכו את כל מה שמדינת ישראל עדיין לא מבינה, אין גבול לנפש האדם, גם לא לזה שסירב לוותר עליה.
הטראומה שלנו איננה פרטית. זו טראומה לאומית. המדינה שאספה את שבריה על הכתפיים שלהם, השאירה אותם לשאת את המשקל לבד.
אין מערך טיפולי אמיתי. אין גוף שמגיע אלינו. מי שמותש נפשית, מי שקורס מבפנים, לא מסוגל "לפנות", כפי שאמר צביקי פליישמן, קב"ן במחנה שורה: "הדבר האחרון שבן אדם מותש נפשית יכול לעשות – זה לקושש עזרה".
והוא צודק. לכן, השאלה שצריכה להישאל היום היא פשוטה: מה מדינת ישראל עושה בשביל מי שעשו הכול בשבילה?
מחנה שורה שבו התבצע זיהוי החללים לאחר הטבח | צילום: AFP
ראינו איך המדינה יכולה לזוז מהר כשמדובר בפוליטיקאים, בתקציבים או בלחצים ציבוריים. היא יודעת להזיז הרים כשצריך. אבל כשמדובר באנשים האלה – שתיקה.
לא ביקשנו מדליה, לא דרשנו פרסום. רק להרגיש שמישהו רואה אותנו, שמישהו מבין שהטראומה שלנו היא חלק מהסיפור הלאומי, לא השוליים שלו.
אנחנו, אנשי יחידות הזיהוי והקבורה, היינו שומרי הסף של האנושיות של המדינה. עמדנו בין הזוועה לבין הציבור. ראינו, זיהינו, עטפנו, כיבדנו. אנחנו אלה שאפשרו למדינה להרים את הראש.
אבל מי שעמד מול המוות, לא אמור להילחם שוב בשביל שיראו אותו. הגיע הזמן לשיקום אמיתי, לא סיסמאות. הגיע הזמן להקים מערך שיקום אמיתי, מקצועי, שיטתי, עם שפה מותאמת לטראומה הזאת. לא עוד "מוקד סיוע" עם מוקדנים, אלא אנשי טיפול שמגיעים עד אלינו, שמבינים את הייחוד של השירות הזה, את המורכבות, את הנטל.
כל עוד לא נטפל באלה שנשאו את הכאב שלנו, נאבד משהו מעצמנו. לא מדובר רק בריפוי הנפש שלהם, אלא בשאלה אם כחברה אנחנו מסוגלים להוקיר את מי ששמר על צלם האדם שלנו ביום שבו העולם התפרק.
"מי מטפל במי שטיפל בנו"?
שנתיים אחרי, זו השאלה שצריכה להדהד מכל במה, מכל ועדה, מכל לשכת ממשלה. מדינת ישראל נבחנת לא רק ביכולת שלה להגן על אזרחיה, אלא גם ביכולת שלה לרפא את מגיניה.
לא ביקשנו להיות גיבורים. פשוט עשינו את מה שצריך. עכשיו הגיע תור המדינה לעשות את מה שצודק.