לא מזמן, באיזו נסיעת לילה לא קצרה, ספוטיפיי לקח אותי משום מה לשאפל מקיף בשירי אביב גפן שלא שמעתי כבר הרבה מאוד זמן. שיר אחרי שיר מילאו את חלל המכונית ואני שרתי מילה במילה בעל פה את הכול. פתאום הבנתי כמה אביב גפן והשירים שלו היו משמעותיים עבורי בנעורים. הם ממש ליוו אותי, נתנו לי יד והיו שם בשבילי כמו ששירים טובים יודעים להיות. לפתע חזרו אליי כל מיני פלאשבקים כאלה כמו למשל הנסיעה ההיא שבה שמעתי לראשונה את האלבום ״עם הזמן״, או הלילה ההוא שבו הקשבתי בלופ ל״חלומות גדולים״ במרפסת הדירה בבית־שמש, אני גם זוכר איפה הייתי כששמעתי לראשונה את ״יומן מסע״ וככה, אינספור זיכרונות מפורטים שבהם מתנגנים השירים ברקע. למוזיקה יש כוח על־זמני כזה ואפילו שאביב גפן פרץ לתודעה בשנה שבה נולדתי, אני ״גיליתי״ אותו שנים רבות אחר כך והתהלכתי בעולם עם תחושות דומות לאלה שהרגישו "ילדי אור הירח" בתחילת שנות ה־90. הייתה לי גיטרה שחורה ועליה מדבקה של סמל השלום ומדי פעם הייתי מדפיס אקורדים שלו מהאתר טאב פור יו ומנגן אותם בפנימייה בשקט. צהריים אחד מצאתי בשטיין ספרים ברחוב קינג ג׳ורג׳ עותק של ״השירים האסורים״ - ספר התווים והאקורדים של אביב גפן, ומאז הוא הלך איתי ועם הגיטרה לכל מקום. המילים דיברו אליי ישירות, אל המצב הנפשי־רגשי של גיל 16 וזה היה נפלא ועצוב ומנחם ומדכדך בו זמנית. כששולי ואני היינו מאורסים הלכנו יחד להופעה של אביב גפן ואביתר בנאי בגן הפסלים של מוזיאון ישראל. אני זוכר שאחרי שההופעה נגמרה ואחרי שנפרדתי משולי בכניסה לביתה, הלכתי ברגל בלילה הירושלמי והרגשתי שזהו. שהתבגרתי. הרגשתי שהשירים האלה שעד לא מזמן היו ממש המנונים שלי, קיבלו לפתע איזה גוון שונה. הרגשתי שהתדר הפנימי שלי זקוק לפסקול אחר. גם אביב גפן התבגר והתברגן והפך לאבא מושלם, לשופט ריאליטי קשוח ולפרזנטור לחנות רהיטים. ככה זה. ככה החיים. אנחנו גדלים, אבל השירים והזיכרונות שלנו נשארים צעירים לנצח.

לפני שלוש שנים ראיינתי את אביב גפן לעיתון הזה. התרגשתי מאוד לפני ותוך כדי והרגשתי שזו סגירת מעגל מדהימה בקשר שלי איתו. אפילו אמרתי לו את זה והוא לגמרי הבין אותי. מי היה מאמין.

בפסח האחרון כשסידרתי את הספרייה נתקלתי בספר השחור של ״השירים האסורים״. דפדפתי בו קצת ולשבריר שנייה חשבתי להניח אותו בארגז הספרים למסירה, אבל אז, במחשבה שנייה החלטתי להשאיר אותו. גם כי יש לי אליו ערך סנטימנטלי וגם כי הוא הפך לספר נדיר ובעל ערך אספני. השתעשעתי במחשבה שאולי ביום מן הימים מישהו יקנה ממני אותו בסכום עתק והשארתי אותו על המדף. וככה, בשבוע שעבר באיזה אחר צהריים גללתי את הפיד ושם, קפץ לי פוסט מקבוצת הפייסבוק של מעריצי אביב גפן וככה נכתב בו: ״שלום לכולם, אני מחפשת את ספר השירים והתווים של אביב גפן לנער מדהים שמאושפז כבר תקופה לא קצרה בבית חולים, מתנה ליום ההולדת. ממש ממש אשמח לקנות לו, יודעת שזה יהיה סופר משמעותי בשבילו!״ לפוסט הזה צורפה תמונה של ספר השירים האסורים ואני המשכתי לגלול קדימה, אבל משום מה כעבור כמה שניות טובות מצאתי את עצמי גולל אחורה בחזרה לפוסט ומגיב עליו.

מפה לשם, כעבור כמה שעות באה אליי הביתה מתנדבת צעירה ואספה ממני את ספר השירים האסורים של אביב גפן. היא הודתה לי בהתרגשות רבה, ולמען האמת גם אני הייתי נרגש מאוד. כשמסרתי לה אותו חשבתי על כל הגלגולים של הספר הזה, על איך שהוא ליווה אותי לכל מקום, על איך שהוא גילם עבורי תקופה מסוימת, רגשות מסוימים וזיכרונות מסוימים, ועכשיו הוא מתגלגל הלאה, בדרך שבה מתגלגלים הדברים בעולם, והבחור הזה שיקבל אותו יפיח בו חיים אחרים וייתן בו נשמה אחרת אף על פי שהספר הזה הוא חפץ דומם. חפץ דומם עם המון נשמה והמון משמעות והמון רוח ומילים ותווים. אמרתי לבחורה הצדיקה הזו שהיא זיכתה אותי במצווה ושזה מבחינתי המעשה הכי טוב שהייתי יכול לעשות עם הספר הזה הלאה, יותר מכל ערך אספני שהיה נצבר בו. למען האמת, התלבטתי אם לספר את הסיפור הזה או להשאיר אותו אצלי בבחינת ״מתן בסתר״ והנה, אם אתם קוראים אותו כנראה ההחלטה ברורה. אני לא חושב שמעשה המסירה שעשיתי הוא כזה אצילי וחד־פעמי. להפך. אני חושב שהוא מעשה מתבקש של החיים עצמם, והחיים עצמם הם דבר מתגלגל והיה ומישהו בא אל תסתובב, כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב.