זה היה שבוע מרגש, אין מה לומר. אולי המרגש ביותר שעברנו בחיינו. גם מי שלאורך כל הדרך קיווה שלא תהיה עסקה שתמנע את חיסול חמאס ואת הריסוק המוחלט של האויב, שהחטופים ישובו באופן אחר, לא היה יכול שלא להתרגש, לדמוע, ולתת לתמונות המרגשות להציף אותו.
גם פה, ביישוב שלנו - השמחה גאתה מכל בית ובכל הקפת ריקודים של שמחת תורה. כאילו חגגנו גם בשבילם.
אבל עכשיו, תוך כדי או אולי קצת אחרי שוך ההתרגשות הראשונית, יש משהו שעלינו להציב לנגד עינינו ולא להסיט ממנו את המבט: המחבלים ששוחררו בעסקה.
הכי מעניין
במשך כל סוף השבוע ראיתי יותר ממשפיען רשת אחד ושמעתי יותר מחבר אחד, כולל עיתונאים, שמבקשים לא לראות את יציאת המחבלים מבתי הכלא שלנו, לא לשדר אותה ולא לצפות בה. בואו נתמקד בהשבת החטופים, הם אמרו. בואו לא נלכלך את ההתרגשות שלנו, בתמונות המכוערות הללו.
ואני חושבת שהשינוי שצריך לבוא עכשיו בחברה שלנו חייב להתחיל דווקא כאן.
| צילום: איור: רעות בורץ
אני יודעת שקשה לדבר על מחבלים כשהחטופים שלנו חוזרים מעמקי הגיהינום. אבל אסור לנו, באיסור מוסרי מאוד, להתעלם ולהעלים מהסיפור את הפרט הלא שולי הזה.
שלא תטעו, זה לא טור חרטה. ההחלטה שקיבלנו למען השבת אחינו היא בעיניי המעשה הנכון. אבל אסור לנו להיות אדישים לכך ששחררנו לחופשי כמעט 300 פצצות טרור מתקתקות. חלקן שבות ממש לשכונה שלנו פה. לכפר הסמוך.
בימים שקדמו לשחרור החטופים, כשהבעתי את דעתי על שחרורו של אחד המחבלים שרצחו את רזיאל, ביקשתי כל הזמן להזכיר ששחרורו אינו עניין אישי. רזיאל נרצח רק כי היה היהודי הנכון במקום הנכון, בעיני הרוצחים. דעתי הקטנה נוגעת רק למה שיש לי לעשות עם הצפת הכאב הנלווית למידע על שחרורו של מי שהיה שותף לרצח שלו. לא לשאלה הגדולה האם זה הדבר הנכון. ועכשיו, אחרי שהם שוחררו - אני חושבת שאנחנו צריכים בהחלט, להפוך את זה לאישי. מאוד־מאוד אישי.
אני חושבת שכל ילד בישראל צריך לשנן את רשימת המחבלים הללו, להכיר את שמם ואת מה שעשו. להיות בקי בכל פרט מחייהם. מעבר להיכרות מעמיקה עם הנרצחים שדמם על ידי המחבלים ששוחררו, חובה עלינו להכיר את הרוצחים עצמם, את מקום מגוריהם, את עיסוקיהם, את בני משפחותיהם.
ועלינו לוודא שהמחבלים עצמם יודעים שאנחנו מכירים. שידעו שאין לנו שום כוונה, כישראלים החיים בארץ ישראל, לאפשר להם להיעלם מהרדאר או לחזור לחייהם בלי שירגישו מאוימים ונרדפים.
לדעתי זאת צריכה להיות אסטרטגיה שכולם משתפים פעולה איתה. אני רוצה לשמוע שמערכת הביטחון ומערכת החינוך משלבות ידיים בעניין ועובדות על פעולה אחת משותפת.
מחיר בתשלומים
ההכרח בהכרת השמות והמעשים הוא לא פרט שולי ולא עניין סדיסטי אלא חובה מוסרית. עם שאינו זוכר את שמות הרוצחים שהרגו בו לא יכול לזכור כמו שצריך את שמות נופליו ונרצחיו שלו. האחריות שלנו לא מסתיימת בהשבת אחינו הביתה. היא ממשיכה באותה העוצמה בדיוק במעקב, בשמירה ובווידוא שהמחיר שנאלצנו לשלם למענם לא יהפוך למחיר בתשלומים.
אנחנו צריכים לוודא שהמחבלים לא ייטמעו שוב במרחב בלי שירגישו את המבט הציבורי שמלווה אותם. שבכל פעם שילכו לעשות קניות באיזו מאפיה בכפר פונדוק או בחווארה ילווה אותם חשש. הם יצטרכו להציץ באופן קבוע מאחורי הכתף, בידיעה שבכל צעד עוקבות אחריהם שבעים עיניים. אנחנו חייבים לדאוג לכך שהם יחיו בתחושת רדיפה, כחלק מהמאבק שלנו על הבית. על זכותנו הבסיסית לחיות כאן בביטחון.
שחרור מחבלים כחלק מעסקת החטופים. | צילום: EPA
אם אני מעמיקה בפרטי האסטרטגיה, זה צריך לעבוד כך שמערכת הביטחון תעשה את תפקידה ותוודא שכל אחד מהמחבלים לא יוכל לחזור למסלול חיים של תכנון או השראה לפיגוע, מערכת המשפט צריכה לתת מנגנוני פיקוח, הגבלות תנועה, חובת דיווח וכל הדברים החשובים. אבל מערכת החינוך, ואולי גם אנחנו, באופן פרטי ואזרחי, צריכים ערנות ואחריות על חיינו. חייבים לאפשר שיח פתוח על מחיר העסקאות, גם אם זה לא נעים לאוזן. לדבר על המחבלים, מעשיהם, מקום גידולם. לשים דגש על הגבול בין רחמים לאחריות.
בעיניי, אחרי ההתרגשות והתחלת ההרגשה שהחיים חוזרים למסלול כלשהו, עלינו לנהוג כל אחד במקומו באחריות לאומית בסיסית. לא להסתפק בלסמוך רק על מערכות הממסד האמונות על כך.
כדי שנצליח לגדל דור חזק עלינו להסתכל למציאות בעיניים ולוודא שכל מי שגדל כאן ידע מה קורה סביבו, ולא יהיה מוכן לשתוק מול עיוות מוסרי ומול הידיעה שרוצחים מסתובבים בשכונה.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לטשטש את האמת. המאבק צריך להיות לא רק על הביטחון הפיזי אלא גם על הטמעת הזיכרון. על היכולת ללמוד את האמת גם כשהיא מפחידה ופחות מרגשת.
כל מחבל ששוחרר צריך להסתובב בידיעה שהחברה הישראלית לא שכחה אותו ולעולם לא תטייח את מעשיו. שכל צעד שלו ידוע וגלוי, שכל חזרה שלו למרחב הציבורי תהיה כלולה בהכרח באיזה חשש שיתגנב לליבו שאולי עוקבים אחריו, ואולי חייו או חיי משפחתו לא בטוחים כאן. אם לא נעמוד על כך, מהר מאוד נמצא את עצמנו שבויים בקונספציות, עד הטבח הבא.
ואולי מעל הכול יש כאן הזדמנות להפוך את הכאב למנוע של שינוי, את הפחד לאחריות, את ההתרגשות לשיעור אזרחי. מבחן הערבות ההדדית האמיתי יהיה אם נצליח לשמוח בשוב הבנים אך באותה נשימה נישא את האחריות כלפי הבאים חלילה וכלפי החיים שעדיין כאן.
עכשיו כשכולם בבית, הגיע הזמן לייצר שיחה שלא מתכחשת, שלא מטאטאת, שלא מפחדת לדעת. לבנות חברה שמביטה אל המציאות בעיניים פקוחות, מסרבת להוריד ממנה את המבט ויודעת תמיד להחזיר מלחמה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il