יש דיסוננס רגשי שעטף את השבוע. מצד אחד אין דרך לראות את התמונות של החטופים החוזרים ולא להתרגש. להתרגש באמת. אני אדם שמתקשה להפעיל את שריר הרגש, תשאלו את ד"ר זמרי שעושה כבר יותר מעשר שנים דוקטורט בלגרום לי לדבר על רגשות. אבל השבוע אפילו אני ישבתי מול הטלוויזיה והתרגשתי כמו ילד קטן. ב־7 באוקטובר, כשהייתי בממ"ד עם שלושה ילדים והזדעזעתי מסרטונים בטלגרם, הכי שבר אותי הסרטון של אבינתן אור ונעה ארגמני נחטפים לתוך עזה. שם באמת הרגשתי שאין דרך לצאת מזה. שלא משנה מה נעשה, האירוע הזה לא ייגמר לעולם.

טעיתי, ולא בפעם הראשונה בחיי. על אף כל החששות, הספקות והבעיות בהסכם, אם יתממש הוא הרבה יותר "כניעת חמאס" מ"סיום המלחמה". לא האמנתי שאחרי שנתיים כל החטופים ישובו, רובם בחיים, שחיזבאללה יהיה מובס וחלש, שצבא סוריה יתפוגג, שאיראן תחטוף מכה חזקה ושצה"ל ישלוט בקצת יותר מחצי מהרצועה עם הבטחה אמריקנית, טורקית וקטארית לפרק את חמאס מנשקו.

אבל בתור מי ששמחה מלחיצה אותו, אני מעדיף לנצל את הטור הזה לכמה מילים של סגירת חשבונות. האינסטינקט אומר "עזוב שטויות, כולם שמחים, לך על אחדות", אבל אתה צריך להתעקש ולהמשיך להיות ישר עם עצמך וללכת לאנשים על הראש. וכשאני אומר "אנשים" אני מתכוון לאנשי התקשורת הישראלית.

אתם של ישראל?

חגגתם בטירוף את חזרת החטופים וזה בסדר, אבל לאורך כל הדרך עשיתם הכול כדי שהם לא יחזרו. האדרתם מחאות, פמפמתם הסכמי כניעה, דרשתם את סיום המלחמה עם חטופים או בלעדיהם. כל הזמן הזכרתם לי את השאלה של הילדה החמודה בשדרות: אתם של ישראל? הפצתם עלילות על חיילי צה"ל והפכתם אותם לאנסים. האשמתם יותר מחצי עם בכך שלא אכפת לו מחטופים. הפכתם את כל מי שמאמין בצדקת המלחמה ל"אוכל מוות". ושיקרתם, הו כמה שיקרתם.

במשך סופ"ש שלם ראיתי אתכם מתגאים באולפנים בכך שטראמפ כפה עלינו את סיום המלחמה. את המלחמה שלכם בביבי, בממשלתו ובציבור שבחר בהם תמשיכו בשמחה כאילו אנחנו נוח'בות. אבל איך כל האנשים, הפרשנים והגנרלים באולפנים שהסבירו לנו שנתיים ש"נחזיר את החטופים ואז נחזור להילחם" חוגגים עכשיו ש"כפו עלינו את סיום המלחמה"? אם אחרי שיחזרו כל גופות החטופים יחליט נתניהו לחזור להילחם, תתמכו בהחלטה או ששוב תפזרו לאוויר סיסמאות על מלחמת שולל או מלחמת נצח?

שיקרתם לגבי טראמפ. צחקתם על ערוץ 14 שחגג את בחירתו של טראמפ ברגע שהיה נדמה לכם שהוא נוטש אותנו. ושוב טעיתם. טראמפ הוא ידיד ישראל אמיתי - עזבו ידיד, כמעט נשוי לנו. הוא לא קפריזי כמו שאמרתם, הוא לא זורק אותנו מתחת לגלגלי האוטובוס כמו שהבטחתם, הוא סתם נשיא אמריקני שהלב שלו במקום הנכון. זה לא אומר שאין חילוקי דעות בינינו ואני בטוח שהיו כמה שיחות לא קלות בינו ובין נתניהו, אבל תחזרו לתקופת הבחירות בארה"ב, תיזכרו במי תמכתם, ותשאלו את עצמכם שוב: אתם של ישראל?

החלשתם את ידי לוחמינו. עזרתם בהפצת עלילות דם על לוחמים בשדה־תימן ועזרתם לאנטישמים ברחבי העולם והדהדתם את שקר ההרעבה, ואפילו גם חזרתם על השקר המתועב שלחץ צבאי לא מחזיר חטופים. שוב טעיתם. מה שהחזיר את החטופים הוא אך ורק הלחץ הצבאי, וחמאס לא היה חותם על הסכם הכניעה הזה, מבחינתו, אם לא היה מרגיש את מגפי הלוחמים שלנו ממש קרובים לגרון שלו. עצה קטנה: אתם לא יכולים להגיד כל הזמן "הלחץ הצבאי לא החזיר את החטופים", וגם להודות ללוחמים שלנו על מאמציהם להשבתם. תבחרו.

סניף של קפלן

עשיתם את המוות לאנשים שרק רצו להציל חיים. לקחתם אנשים כמו גל הירש ורון דרמר והכפשתם אותם וטינפתם עליהם. הפכתם אנשים כמו אורית סטרוק או בצלאל סמוטריץ' ל"אוכלי מוות" רק כי הם לא מאמינים, כמוכם, שצריך להיכנע מהר. את כל מי שהעז לחרוג מהשורה של "הכול עכשיו" הפכתם לא למי שטועה לדעתכם, אלא לאדם אכזר, רע, חובב מוות לשם מוות. בחדשות 12 הגדילו לעשות והדביקו את הספרה אפס ליד הפרצוף של רון דרמר. כמה אכזרית ומרושעת צריכה להיות התקשורת כדי שתצליח לקחת אדם כמו דרמר ולהפוך גם אותו לאויב העם והאומה.

לאורך כל יום החזרת החטופים שיננתם את המנטרה "העם החזיר את החטופים", שזה כאילו פרגון אבל עוד ניסיון להגיד שהמפגינים השיבו את החטופים. שוב שיקרתם. ההפגנות של "מטה משפחות החטופים" היו לרוב קטנות וכללו מעט אנשים. לא כי לאנשים לא היה אכפת: היה אכפת להם מאוד. הם ביקרו משפחות, תמכו, התפללו ועזרו ככל האפשר. אבל הם לא הסכימו להיסחף לקמפיין הפוליטי שהובילו רונן צור וליאור חורב, שהפכו את ההפגנות לסניף של קפלן. נכון, העם הביא את החטופים ואת ההסכם הזה, אבל בעיקר כי התאפק לא להגיע לעצרות הפוליטיות האלה, לא נסחף לקריאות "עכשיו עכשיו עכשיו", לא הסכים לוותר על מטרת מלחמה אחת כדי להשיג אחרת, ובעיקר לא האמין לשקרים שניסיתם להאכיל אותו בהם בגסות כזאת.

אז תיהנו ותשמחו, עם ישראל: אתם הבאתם את החטופים בעזרת הלוחמים, הפצועים, החללים וההנהגה שלא הסכימה לעצור לפני שמשיגים את הרוב אם לא את הכול. תחגגו, אבל תחגגו כאילו יש מחר, ויש.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il