לאחרונה שמעתי הרצאה של יאיר שרקי. שמתי לב, אמר שם שרקי, שיש פער בלתי נתפס בכמות הלייקים ברשתות בין ציוץ דעה לבין ציוץ שיש בו ידיעה. כשאני מעלה ציוץ עם ידיעה, סיפר, גם אם מדובר בסקופ חשוב, הוא יקבל לכל היותר כמה מאות סימוני אהבתי. אבל כשמדובר בציוץ שמביע גם עמדה, כמות השיתופים תמריא ואת הלייקים אפשר יהיה לספור באלפים.

הלכתי עם המחשבה הזאת, ובפעם הבאה שנכנסתי לרשת חברתית הבנתי קודם כול שהוא צודק, ומיד לאחר מכן הבנתי למה. מנגנון הלייקים ברשתות מקדם תכנים שמייצרים בנו תנועה ברורה. רגש חד־משמעי. בעיקר של הסכמה, אבל גם של התנגדות. כשעיתונאי כותב עמדה שאנחנו מזדהים איתה ניתן לו לייק, ואם אנחנו חולקים עליו נגיב או נחבב תגובה חולקת שכתב אדם אחר. אבל כשעיתונאי מפרסם ידיעה, על פרשיית שחיתות חדשה למשל, מה בדיוק מצופה מאיתנו לסמן? אם נעשה לייק, המשמעות היא שאנחנו מעודדים את השחיתות? או את החשיפה? או את העיתונאי? איש לא העמיד בפנינו סוגיה שלה אנחנו עשויים להתנגד או להסכים, לכן נקרא את הידיעה ונמשיך הלאה, מניחים לה להידרדר במורד האלגוריתם.

וכך, עיתונאים התחילו להצמיד לרוב הידיעות לפחות שתיים או שלוש מילים של הבעת עמדה. "נורא ואיום", "נפלא", "בלתי נתפס". כך שאם נסמן לייק תהיה בכך הסכמה עם הקביעה שמדובר באירוע נורא ואיום או נפלא או בלתי נתפס. גם לידיעות על הצלחות בתקיפה צבאית יתלווה משפט דעה כגון "צריך להמשיך עד הסוף" או "חייבים כבר אסטרטגיית יציאה", כדי לזכות בלייקים מצד תומכי כל אחת מהעמדות. כי שום לייקים לא יגיעו על סתם ציוץ עם ידע על תוצאות המתקפה. זה לא קשור בהכרח, אגב, להקצנה ולעמדות דיכוטומיות (שזו בעיה אחרת שקיימת ברשתות). גם טקסטים שיביעו עמדה מורכבת ומתונה עשויים לזכות לשיתופים ולייקים, מצד תומכיהם המורכבים והמתונים. ובלבד שתהיה בהם עמדה, קריאת כיוון כלשהי שאיתה אפשר להזדהות.

מאז ומעולם לעיתונאים היו עמדות. אך המנגנונים הישנים עודדו אותם להסתיר ולהסוות אותן. כשעיתונאי שידר או ניסח ידיעה, הוא עשה כל מאמץ לשכנע אותנו שהוא מעביר לנו מידע אובייקטיבי ונטול פניות. זה לא אומר שהמידע אכן היה כזה. אבל המסר שקיבלנו הוא: יש חשיבות לידע כשהוא עומד בפני עצמו. חשוב לנו שתדע מה קרה היום במדינה. אחר כך תגבש על זה דעה בכוחות עצמך, ואם לא תוכל לבד אז נעזור לך באחד הפאנלים שנשדר בשעות הלילה המאוחרות, אחרי מהדורת החדשות עם המגישים המעונבים ומלאי החשיבות. אך בעולם הרשתות יש הרבה פחות יוקרה בהעברת מידע בפני עצמה. לכן כמעט אין ידע שלא מוגש יחד עם הבעת עמדה ברורה ביחס לתוכנו. ואם יש כזה, כנראה לא יגיע אל פתחנו.

רוב הזמן אני עובד בחינוך, לא בתקשורת. אבל גם שם קיימת אותה התופעה. הציפייה לכך שידע חדש יגיע יחד עם עמדה כלפיו. קשה ללמד את עמדת רמב"ם או את דעת רבי שמעון, בלי שתלמיד או תלמידה ישאלו "ומה אתה חושב על זה?" או "זה נראה לך סביר?". שאלות שאני מסרב בתוקף להשיב להן. לא בשלב ראשון. מה שמצניח את הפופולריות של השיעור.

יש שיאמרו שזה מרכיב הכרחי ב"למידה משמעותית": הבעת עמדה ביחס לחומר הנלמד, שמייצרת איתו מפגש פנימי עמוק. אך לפעמים אני נזכר בשלט בכניסה לאקדמיה של אפלטון, שלא התיר את ההתפלספות והוויכוח למי שלא מילא כרסו בגיאומטריה. יש הרבה פרשנויות לדרישה הזו של אפלטון, אבל נדמה לי שהיא מבקשת להרגיל אותנו בחיפוש אחר ידע יבש ואובייקטיבי, כזה שלא מעורר בנו שום רגשות. לחזור אל מושגי "אמת ושקר" שהיו מנת חלקם של אדם וחוה, לפי הרמב"ם, קודם שאכלו מעץ הדעת והתמסרו לתחושות הלב החזקות של "טוב ורע". מתוך הבנה שתחושת הצדק והשכנוע הממכרת שבהבעת עמדה או הזדהות איתה, היא שורש התנועה הפופוליסטית שסוקרטס הקריב את חייו במלחמה נגדה. היא מרגילה אותנו לקצור מוקדם מדי את מה שאמור להיות פרי של איסוף יסודי של עובדות וניתוח קפדני. וגם אם לא אמסור את חיי בקרב על הגבעה הזו, היא שווה להפסיד עבורה קצת פופולריות.