במשך שנתיים ארוכות ובלתי אפשריות, חיו משפחות החטופים בתוך מציאות שאין לה תקדים: מאבק יומיומי, בלתי פוסק, להשבת גופות יקיריהם. מאבק שהפך להיות האור היחיד בחושך, המשמעות היחידה בתוככי הכאב. הם הקימו אוהלים, הובילו מחאות, דיברו במיקרופונים, פגשו פוליטיקאים, לא ויתרו אף לרגע. המאבק הפך להיות הדרך שלהם להישאר קשורים ליקיריהם, להמשיך להיות הוריהם, ילדיהם, בני זוגם – אפילו כשהם כבר לא בחיים.
ועכשיו, בעקבות העסקה הצפויה, הכל עומד להשתנות. הגופות יחזרו, והמאבק שהחזיק אותם בחיים במשך שנתיים ייגמר. ואז תתחיל המשימה האמיתית, הנוראה: לעבור לאבל.
במשך שנתיים, משפחות אלה חיו בסוג של מצב ביניים – לא חיים ולא מוות. הן ידעו את האמת הנוראה, אבל עדיין היה להן למה לקום בבוקר. המאבק נתן להן תפקיד, מטרה, תחושת שליטה זעירה במציאות שהיא חסרת שליטה לחלוטין. כל עוד המאבק נמשך, יכלו להישאר בתפקיד הפעיל – לוחמים, מגנים, פועלים. לא היו צריכים להתמודד עם הסופיות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל כשהגופות יחזרו, המציאות תיפול עליהם במלוא כובדה. לא יהיה עוד למה לצעוק, למי לפנות, על מה להילחם. יישאר רק הכאב הטהור, הישיר, הבלתי אמצעי. הם יצטרכו לעבור מהזהות של "לוחמים" לזהות של "אבלים". והמעבר הזה הוא אולי אחד הקשים ביותר שאדם יכול לעבור.
האבל שהמתין שנתיים
בעולם הרגיל, האבל מתחיל כשמישהו נפטר. יש שבעה, שלושים, שנה. יש מסלול, קשה ומתיש, אבל קיים. אבל משפחות החטופים לא קיבלו את המותרות הזאת. הן לא יכלו להתאבל כי היו עסוקות במאבק להחזרת יקיריהן. הן דחו את הכאב, הקפיאו אותו, כי היה משהו דחוף יותר לעשות.
לוויה בבית העלמין הצבאי בהרצליה | צילום: Gili Yaari/Flash90
ועכשיו, כשיתיישבו לבסוף לשבעה, הן יצטרכו להתמודד לא רק עם הכאב על האובדן, אלא גם עם הכאב על שנתיים של חיים בהקפאה. עם האשמה: "האם עשיתי מספיק?", "אולי אם הייתי פועל אחרת?". עם התסכול והכעס על מערכות שלא הצליחו להחזיר אותם בזמן. עם הבדידות שתבוא כשהקהל שעמד לצידן במאבק יתפזר, ויישאר רק הבית השקט ויקיר שחסר.
האחריות שלנו כחברה
אנחנו, כחברה, כעמותה שמלווה משפחות שכולות, יודעים: המעבר הזה יהיה אחד הרגעים הקשים ביותר עבור המשפחות האלה. והם לא יכולים לעשות אותו לבד.
הם יזדקקו למעטפת נפשית מקצועית וארוכת טווח. לא רק בשבעה, לא רק בשלושים. במשך חודשים ושנים הם יצטרכו ללמוד מחדש איך חיים עם האבל הזה. איך לומדים להיות שוב בני משפחה אחד של השני כשהתא המשפחתי נשבר. איך משחררים את הזהות של "הלוחם" ומרשים לעצמך להיות פגיע ושבור.
עוד כתבות בנושא
אני פונה היום למערכות הטיפול, למשרדי הממשלה הרלוונטיים, ולכל אחד ואחת מאיתנו: המעבר הזה הוא קריטי. עלינו להיות מוכנים עם תוכניות טיפול מותאמות, עם מלווים נפשיים מיומנים, עם קבוצות תמיכה של משפחות שכולות. עלינו להבין שהסוף של המאבק אינו סוף הכאב – הוא רק ההתחלה שלו בצורתו האמתית.
הם יזדקקו לנו שנהיה שם – לא רק ברגעי השיא, לא רק בתקשורת, אלא ביום יום האפור. כשהבית יהיה שקט מדי. כשאף אחד כבר לא מתקשר. כשהחיים נמשכים אבל לא מרגישים כמו חיים.
ועלינו, כחברה, לא לשכוח. לא להמשיך הלאה. לזכור שהמשפחות האלה יצטרכו אותנו בחודשים ובשנים הקרובות יותר מאי פעם. כי אחרי המאבק, כשהמיקרופונים יכובו והעולם ימשיך הלאה – האבל רק יתחיל. ואנחנו חייבים להיות שם.
משה סוויל הוא מנכ"ל עמותת "משפחה אחת", הארגון הלאומי למשפחות שכולות ופצועים, המלווה אלפי משפחות במסע האבל והחיים שלאחריו.