"כמה ילדים יש לו?" השאלה הזאת הדהדה אליי דרך הטלפון בצהרי יום חול, כל כך משונה שהייתי צריכה רגע להבין מה בדיוק מוזר כאן. לא היו אלה המילים עצמן, אלא העובדה שצריך לשאול אותן. הידיעה שמישהי מתקשרת אליי, זרה למחצה, כדי לדעת כמה ילדים יש לבן הדוד שלה. היא מצאה אותי בפייסבוק. זיהתה שאני מכירה אותו ושלחה הודעה בפרטי. בטלפון הציגה את עצמה כבת דודתו, אבל ברגע שהחלה לשאול אותי על חייו הבסיסיים ביותר היה ברור שזו לא באמת קרבת משפחה, אולי זיכרון של קרבת משפחה. "את יודעת", היא אמרה, "את כל הילדות העברנו יחד. הוא לימד אותי לרכוב על אופניים. הוא היה אוסף בשבילי סוכריות בבית הכנסת. הייתי בת חמש עשרה כשהעלימו אותו מחיי".

הסיפור שלה מתחיל בחתונה של אחיו הגדול. אביה הגיע לחתונה של בן אחייניתו בציפייה שלא נאמרה בקול רם אבל הייתה ברורה מאליה. הוא האח הבכור של אם החתן, אחת משבע הברכות בטוח תהיה שלו. הוא ישב והמתין. וברכה אחרי ברכה המשיך לשבת. עד הברכה האחרונה, שבה סימן עורך החופה לאיזה דוד רחוק לעלות ולברך. בלובי, אחרי החופה, הוא תפס את אחותו ושאל למה. "אתה באמת רוצה לדעת?" היא ענתה, "אתה באמת רוצה שאגיד פה?" ואז מלמלה משהו על מעילה בכספי המשפחה. והוא נותר בלסת שמוטה וחשף בתגובה משהו שקשור בזוגיות שלה עם בעלה. והם החליפו ביניהם מהלומות מילוליות לנוכח המוזמנים שהתאגדו סביבם בפה פעור. שני סודות משפחתיים צפו מעל פני השטח בבת אחת, בפני עדים שיצאו מהאולם בדיוק ברגע הלא נכון. ואחרי הרגע הזה הם לא דיברו יותר לעולם.

23 שנים. כמעט רבע מאה שהמשפחה הזאת בנתק.

קשה לי מאוד לשמוע על משפחות מסוכסכות. משהו בי מסרב להאמין שאנשים מוכנים לבזבז חצי מחייהם על נתקים כאלו. אבל עובדה, הם קורים, ובלא מעט משפחות. ולפעמים זה יקרה דווקא במשפחות הכי מודעות לכאורה, אלו שמנהלות דיונים ערים על היגיון ואנושיות, אבל כשהטרגדיה מגיעה אליהן הביתה בני המשפחה נוהגים כמו ילדים פגועים שאין מבוגר שידריך אותם. המבוגרים מחליטים להיפרד, והילדים משלמים את המחיר.

"למה שלא תתקשרי אליו?", אני מציעה. "זה מסובך", היא אומרת. "ננדרו נדרים. דברים נוספים קרו מאז. הרבה דם רע עבר בדרך, אני מפחדת שזה יפתח תיבת פנדורה". בשלב מסוים, איש כבר אינו זוכר מה היה שם מלכתחילה. הסכסוך הופך לבעל קיום משלו ואינו נדרש עוד למקור. הוא מתחזק מעצמו, ומוסיף שכבות. והדור הבא כבר אינו יודע על מה הכעס, אבל ממשיך לכעוס מתוך נאמנות.

אני חושבת הרבה על המשפחות המסוכסכות האלה בין יום הכיפורים לסוכות. יום הכיפורים הוא ההזדמנות הרשמית לסליחה. ייתכן ששמחת תורה הוא החג לכל בעלי הריב שאפילו יום הכיפורים לא יכול להם. תחשבו רגע על סוכות, זה חג שבו אי אפשר להתכנס בתוך עצמנו. החג מחייב אותנו לצאת למקום פתוח שבו כל האושפיזין נכנסים, לכרוך ארבעה מינים שונים יחדיו, לרקוד במעגל משותף עם התורה ולעשות מי שברך גם למי שאתה לא סובל.

שמחת תורה ידוע ביהדות גם כחלונה האחרון של הכפרה, ה"פתקא טבא". ולפני שנתיים, בדיוק ביום הזה, קרה משהו שגרם לכל הסכסוכים להיראות קטנים ומיותרים ואבסורדיים. אני זוכרת את הימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, אנשים התביישו לצפור בכביש. התפדחו לדחוף בתור. הרגע מחבלים חצו את הגבול וטבחו במשפחות שלמות, בתים נקרעו בעל כורחם, והם ימשיכו לריב ולהתפצל עכשיו? אנשים מהעוטף סיפרו לי על סכסוכים פנימיים של שנים שנפתרו ביום הזה. אנשים שלא דיברו שנים נפגשו במלונות בים המלח אחרי שנסו בבגדים שעל עורם ונפלו זה על צווארו של זה.

יש בינינו משפחות חטופים שהיו נותנות הכול כדי להתאחד. הכול. ופה במדינה השבעה הזאת אנשים ממשיכים להחזיק סכסוכים? אנחנו לא צריכים קטסטרופה כדי להבין. אנחנו לא צריכים אסונות שיזכירו לנו שהחיים קצרים מדי בשביל לשנוא.

"תשמעי", אמרתי לבחורה. "אני לא יודעת למה השיחה שלך הגיעה דווקא אליי. אבל אני רוצה שתדעי שאת לא חייבת לרשת את השתיקה הזאת מהורייך. זה לא הסכסוך שלך. לנתקים האלו יש מחיר. כשריב כזה רץ בתוך המשפחה הוא לוכד בתוכו את הצאצאים ומשפיע על הרבה דברים. תבטיחי לי שאת סוגרת את השיחה איתי ושולחת לו הודעה. משהו. בבקשה תבטיחי. אני מכירה אותו. הוא יענה. אני מכירה אותו מספיק טוב ואני אומרת לך שהוא יענה".

השיחה בינינו הסתיימה וקולה נעלם לבלי שוב. מדי פעם אני נזכרת בה ומקווה שיום אחד אקבל בווטסאפ תמונה שלה ושלו, שותים יחד איזו בירה בסוכה ומסביבם חגים הילדים.

rachelm@makorrishon.co.il