מתי הבנתי שמשהו ממש לא בסדר בהתרגשויות שלנו? כשקיבלתי החודש מסרון מחברת שליחויות: "איזה מרגש! המשלוח בדרך!". ברור שאף אחד לא חשב שבאמת יש משהו מרגש בחבילת גרביים ובמפצל חשמלי שדוהרים עכשיו בדרכם לכתובתי; זו רק קלישאת שיווק של פרסומאי עצלן. אבל הקלישאות מלמדות הרבה על סולם הציפיות הממשי. כשאומרים "נעים מאוד" בסיטואציה סתמית ההנחה היא שבתנאים שונים במקצת – למשל, אם האדם שאתה לוחץ עכשיו את ידו היה קצת יותר נחמד – המצב באמת היה יכול להיות נעים מאוד. מי שמשתמש בקלישאת ההתרגשות באגביות כזו מניח שמדובר בציפייה סבירה: שהחיים יהיו רוב הזמן מרגשים.

ובכן, הם לא, וגם לא אמורים להיות. אפילו בחג הסוכות, שיש מצווה מיוחדת להיות שמח בו, מדובר בדרך כלל על רגש, לא על התרגשות. מה ההבדל? כמו בין המתיקות של תפוח למתיקות של סוכרייה על מקל. תפוח אינו פשרה: העדינות שלו אינה רק בריאה יותר, אלא גם טעימה יותר. יש בחיים גם רגעים של סוכרייה, של התפוצצות רגשית מוקצנת, אך הם מקבלים משמעות וטעם דווקא בגלל נדירותם. אני אתרגש בעזרת ה' בחופות של הילדים שלי – לא בפעם הבאה שאקבל מעלי־אקספרס גרביים עם פסים. זו הסקאלה הסבירה של העוצמה הרגשית: בשמחות של אנשים אהובים אני מתרגש; בשמחות של אנשים אחרים אני מרגיש; לשופינג אני אדיש.

לרגש יש שני יתרונות על ההתרגשות. היתרון הראשון הוא שהרגש אינו מוחק את החשיבה הרציונלית. לפני החתונה שלי ביקשה אמי מקרוב משפחה רחוק שיבוא לנהל במקומה את המשא ומתן עם בעל האולם. "אני מתרגשת מכדי שאוכל להוציא ממנו מחיר סביר", אמרה בצדק. גם אותו קרוב אהב אותי ושמח בחתונתי, אבל לחץ הדם שלו נשאר נמוך, מה שהתבטא באמת בתוצאה הרבה יותר מוצלחת מבחינה פיננסית. אם הוא לא היה יכול להגיע, היינו אנחנו חייבים לכבוש את התרגשותנו במעמד הזה. זה נכון גם ברמה הלאומית. במשך השנים, יחצנים ניסו לגרום לנו לקבל החלטות גורליות בנוגע לחטופינו מתוך התרגשות מתמדת, וזו אחת הסיבות לכשל העקבי שהפגינה מדינת ישראל בנושא זה. לא טוב לנהל משא ומתן מתוך התרגשות; צריך לעשות זאת מתוך היגיון ורגש.

לרגש עדין יש עוד יתרון על ההתרגשות: הוא מותיר מקום גם לרגשות אחרים. אי אפשר לאכול סוכריית טופי עם סחוג, אבל אבטיח הולך עם גבינה בולגרית. לפעמים אני שואל את עצמי איך נוכל אחרי הטבח לחזור לשמוח באמת בשמחת תורה. נדמה לי שעבור הדור שלנו היום הזה תמיד יהיה פחות שמחת תורה ויותר שמיני עצרת, אבל בסופו של דבר גם שמחת התורה תחזור. יש בחיים הדתיים שלנו גם שיאים של אקסטזה רגשית, אבל נראה לי שלא כך תהיה השמחה ביום הזה, כשנצליח לחזור לשמוח בו. האמת היא ששמחה עדינה ממילא הולמת יותר את סיום התורה, שהרי זו אינה מסתיימת בהפי־אנד אלא בטרגדיה: משה רבנו, המנהיג הדגול והאהוב, מת על סף הארץ המובטחת, למרות כל תחנוניו. הטרגדיה הזו אינה סותרת את התקווה: העם עוד ייכנס לארץ ויתנחל בה. ברוח זו מסתיים גם התנ"ך כולו, בסוף ספר דברי הימים.

ברמה הרגשית הבריאה, טרגדיה אינה סותרת שמחה. היגון יכול למצוא את מקומו בתוך מערכת גדולה יותר, בשני תנאים: כאשר לא הופכים את השמחה לפיצוץ של עליצות אקסטטית, וכאשר לא מתעקשים להפוך את הצער לייאוש חסר פשר. קו פרשת המים בציבוריות הישראלית של תשפ"ו אינו בין ימין לשמאל, אלא בין הרוב, שמוצא משמעות בסבל הנורא שעובר עלינו בשנתיים האחרונות, לבין המיעוט, שמתעקש לפורר את המשמעות ולהפיץ ייאוש. המייאשים המעטים מנסים לשכנע אותנו שהכול היה לשווא – הקורבנות והמוות, היגון והאבלות. אם מאמינים להם, יש מקום בנשמתנו רק לייאוש קודר וקפוא. אך זו אינה האמת. מילותיהם האחרונות של הנופלים, בסטיקרים הקדושים שעל תחנות האוטובוס, מזכירות לנו זאת בכל שעה.

האם בני הדור שלנו יצליחו להתמסר בשמיני עצרת לאקסטזה של שמחה? אני לא יכול וגם לא רוצה. אבל כל עוד מדובר ברגש ולא בהתרגשות, חג עצוב יכול להיות גם חג שמח, ועם נוּגה יכול להיות גם עם אופטימי. כמו שאנחנו באמת.

motzash.navon@gmail.com