בדיון על אנטישמיות נחלקו אבות הציונות בין שתי גישות עיקריות: יהדות השרירים והציונות המדינית. הרצל, ויצמן ורבים אחרים ממייסדי הציונות, האמינו בציונות הנשענת בעיקר על דיפלומטיה, עסקנות ופעילות מדינית. מאידך, מקס נורדאו, ז'בוטינסקי ועוד סברו כי תקומתה של היהדות נגד האנטישמיות תבוא מיהודים חזקים, ממחיצות של ברזל ומיתרון כוח על אויבינו.
כמו אז, גם היום נשמעים קולות אלו בקהילות יהודיות ברחבי העולם וכן בישראל, בדיון על התגובה לאנטישמיות והמאבק העולמי המסוכן הפועל לדה-לגיטימציה לישראל. אלא שהיום המצב שונה ומצריך תשובה שונה.
עוד כתבות בנושא
לא יהדות השרירים ולא הציונות המדינית ייתנו תשובה לאיום הקיומי על ישראל שמציבה תנועת החרם העולמית. עובדים שחוסמים נמלים ברחבי העולם וסוגרים אותם לתנועת נשק לישראל, ההדרה של ישראל מאירועים ספורטיביים וחרמות חברות ההייטק על ישראל - לא ייענו לא על ידי שרירים ולא על ידי פעילות מדינית.
הכי מעניין
ההצלחה המטורפת של התנועה נגד ישראל והאנטישמיות העולמית בשנתיים האחרונות באה בעיקר ממה שתיאר התועמלן הנאצי יוסף גבלס כאסטרטגיה של התנועה הנאצית בשנות ה־30: הרחובות הכתיבו את מדיניות הממשלה.
האלימות האפורה של התנועה נגד ישראל היא זו שמכתיבה את סדר היום בעולם. רק לאחרונה ביטל מרוץ אופניים גדול באיטליה את השתתפות הקבוצה הישראלית "משיקולי בטיחות". ההשתלטות על מרחבים ציבוריים בבריונות שהיא כמעט לא חוקית היא הקלף המנצח של התנועה נגד ישראל. סרטוני הטיקטוק שבהם הם מסירים מוצרים ישראליים מהמדפים בחנויות ברחבי העולם, צעקות עד השמיים בכנסים שבהם משתתפים אקדמאים וחוקרים ישראלים, השתלטות על מרחבים ציבוריים באוניברסיטאות וחטיפה של כל דיון פוליטי, צעדה או אירוע ציבורי — הם הקלף שמנצח להם עכשיו בגדול.
לאחרונה עברתי ליד הפגנה פרו־פלסטינית ליד אוניברסיטת ייל בארצות הברית, וכדרכי ישר הוצאתי את הטלפון שלי לצלם ולתעד. מיד הוקפתי על ידי פעילים שדחפו שלטים בפניי, צעקו לעברי דברי גנאי והשמצות, ולא נתנו לי לזוז.
התגובה הטבעית של כל אדם שמכבד את עצמו, ואני בכללם, היא לעולם לא לחזור למקומות ולמצבים כאלה ולא לעמוד מול ההמון הקולני והזועם. אלא שזו בדיוק שיטת העבודה שלהם — אלימות אפורה. לרוב, הם לא עוברים יותר מדי על החוק (כן, הגשתי תלונה במשטרה) ולא ייכנסו לעימותים אלימים מדי, אבל כל מי שבא במגע איתם מעדיף שלא לעשות זאת שוב בעתיד.
כיהודים, ההעדפה שלנו היא לכתוב מאמרים, לנתח, לדון בנושא ולזעוק על אי הצדק שבגל השנאה החדש, אבל זה לא יפתור את הבעיה. יהודים רבים בארצות הברית היום קונים נשק ומתאמנים, אך גם זה לא יפתור את ההכחדה של הציונות מהמרחב הציבורי במדינות המערב.
עוד כתבות בנושא
מה שהתנועה הציונית צריכה היום זו ציונות הרחוב, אנשים שמוכנים להילחם על הזכות של ישראל להתקיים במרחב הציבורי. זה לא אזור הנוחות שלנו. האנשים שנפגוש ברחובות נלחמים מולנו הם בדרך כלל לא ההון האנושי שאנחנו רוצים לפגוש. כמו החולצות החומות בגרמניה של שנות ה־30, הם אנשים שמוכנים לנקוט באמצעים שפלים ומשפילים - אבל זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.
בחוכמה, בתבונה ובצורה בטוחה, ישראלים שנוסעים לאירופה צריכים ללבוש דגלי ישראל ולהראות בגאווה מי הם. לא להיכנס לעימותים אלימים חלילה, אלא להראות שאנחנו לא נחביא את קיומנו.
ישראלים ויהודים שחיים בכל העולם, שלא רוצים שהילדים שלהם יצטרכו לחיות בפחד במרתפים, צריכים עכשיו לחזור בגאווה אל המרחב הציבורי. יהדות וציונות הרחוב הן חוד החנית של המאבק לקיומה הציבורי של ישראל בעולם, ומדינת ישראל צריכה לעודד ולחזק את אלו שמוכנים לקחת חלק במאבק הזה.