ליאו מקס פרנק היה יהודי אמריקני, צאצא למהגרים מגרמניה, שניהל בתחילת המאה הקודמת בית חרושת לעפרונות באטלנטה, ג'ורג'יה. ב־27 באפריל 1913 נמצאה במרתף המפעל גופתה של עובדת המפעל מרי פייגן בת ה־13, שנאנסה ונרצחה. בתחילה המשטרה לא חשדה בפרנק, אך המקרה חולל סערה ציבורית גדולה וזו הובילה לבסוף להאשמתו.
משפטו של פרנק התנהל תחת הפגנות רועשות ולחץ ציבורי כבד על התביעה וחבר המושבעים. וכך, אף שהראיות והעדויות נגדו היו חלשות, פרנק הורשע תוך פחות מחודש ונגזר עליו דין מוות. בקשותיו לערעור נדחו כולן, אך המושל ג'ון סלנטון השתכנע לבסוף שההרשעה בעייתית והמיר את ההוצאה להורג במאסר עולם.
אחת הדמויות המשפיעות בפרשה היה תומס אדוארד ווטסון, פוליטיקאי, עורך דין ועורך עיתון באטלנטה. עמדותיו של ווטסון הפופוליסט השתנו בהתאם לזמן ולאינטרס, ובפרשת פרנק הוא הפיץ, דרך עיתונו, אנטישמיות עזה. העלאת מפלס השנאה הובילה לכך שחנינת פרנק חוללה מהומות בכל אטלנטה. סלנטון המושל נאלץ להכריז על ממשל צבאי ולזמן את המשמר הלאומי. כשהסתיימה כהונתו, כעבור מספר ימים, הוא לווה על ידי המשטרה לרכבת ונמלט מג'ורג'יה למשך עשור.
הכי מעניין
טאקר קרלסון מראיין את נשיא איראן מסעוד פזשכיאן | צילום: צילום: מתוך החשבון של טאקר קרלסון ברשת X
סיפורו של פרנק מתקרב לקיצו הטרגי. בכלא הוא עבר ניסיון רצח, אך שרד. ב־16 באוגוסט 1915 פרצו כ־25 גברים מהעיר מריאטה, שממנה הגיעה מרי פייגן, לתא שבו הוחזק. פרנק נחטף בכוח לשדה רחוק ונתלה. למחרת הגיעו אלפי אנשים לאתר התלייה, והקברנים נאלצו להיאבק בהם בניסיון להציל את גופתו מהתעללות.
אחת התוצאות של הלינץ' הייתה הקמת "הליגה נגד השמצה" (ADL), על ידי ארגון בני ברית ועורך דין משיקגו, זיגמונד ליווינגסטון. מטרת הארגון הייתה "לעצור את השמצת העם היהודי ולהבטיח צדק ויחס הוגן לכול".
110 שנה אחרי, אפשר לומר שההיסטוריה, לפחות בהיבט האנטישמי שלה, חוזרת. זה שנים רבות ניכרת עלייה חמורה באנטישמיות בשמאל העולמי בכלל והאמריקני בפרט. ישנן סיבות רבות לתופעה הזו, אבל ללא ספק מפתח מרכזי הוא ההקצנה באקדמיה ושטיפת מוחם של הסטודנטים בתיאוריות "פוסט קולוניאליות", שבעזרת מימון של מדינות מוסלמיות הפכו את ישראל ל"שטן הקטן", מדכא וגזעני. יהודים רבים, ואפילו ה־ADL, אימצו תיאוריות נעורות שכאלה. את תוצאת ההקצנה הזו ראינו היטב אחרי 7 באוקטובר, בהתפרצויות אלימות נגד יהודים בקמפוסי האוניברסיטאות שנחשבות לטובות בעולם.
מי שעקב אחרי סקרי הזדהות עם ישראל בארה"ב לא הופתע. הסקר הסדרתי והטוב ביותר הוא של מכון גאלופ, והוא מראה שב־25 השנים האחרונות, התמיכה בפלסטינים בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית קפצה מ־16% ל־59%, והתמיכה בישראל צנחה מ־51% ל־21%. אצל הרפובליקנים היא עלתה מ־59% ל־75%, והתמיכה בפלסטינים די יציבה באזור ה־10%.
מי שציפה להתפכחות של יהודים פרוגרסיביים אחרי 7 באוקטובר, עתיד להתאכזב. בסקר שנערך בחודש מאי האחרון התברר ש־80% מהיהודים האמריקנים חוששים מאנטישמיות בקמפוסים ובכלל, אבל אחוזים דומים מהם מתנגדים לטראמפ. 64% מהם מתנגדים אפילו לצעדי המלחמה באנטישמיות שהוא מקדם, ו־74% מתנגדים לתוכנית ההגירה מעזה. גם התמיכה בישראל במגמת ירידה. לפני 7 באוקטובר, 82% מהיהודים דיווחו על תחושת קשר לישראל, כעת המספר ירד ל־69%.
היהודים הדמוקרטים נוהגים לצטט ש"ביקורת על ישראל איננה אנטישמיות", אבל בפועל יש חפיפה גדולה ביניהן. קל להדגים זאת. נניח שמדי פעם ישראל פועלת לא כשורה, עדיין מדינות אחרות בעולם ובאזור חוטאות הרבה יותר ממנה. אם הן פטורות מביקורת, והלהט המוסרי שמור למדינת היהודים בלבד – אזי הביקורת איננה תמימה, אלא עונה לקריטריון אנטישמי מובהק. כן, גם כשהיא מגיעה מפי יהודים.
רק שואלים שאלות
מה קורה בימין האמריקני? גם כאן בשורות לא מעודדות. מאז ניצחונו המובהק של טראמפ מתגלות בימין האמריקני תופעות מדאיגות של לגיטימציה לתעמולה אנטישמית בוטה. לא מדובר כאן בימין הקשה והגזעני של "העליונות הלבנה", שתמיד הפגין אנטישמיות, אלא בנציגים בולטים של תומכי טראמפ שאינם נחשבים לקיצוניים.
חלק מהאנטישמיות החדשה הוא תגובה לקריסת האמון במוסדות התרבותיים שהיו אמורים לשמור על איזון ואמת, בעיקר האקדמיה והתקשורת. מרגע שהם הרסו את אמינותם, המגרש נפתח לשחקנים שתמיד ביקרו את הממסד, שלא פעם הם בעלי אישיות קונספירטיבית עם ניחוח אנטישמי.
האנטישמיות מימין מקבלת בולטות מיוחדת וזוכה לקהל גדול של מיליוני מאזינים ימנים בפלטפורמות הלא ממסדיות, ובעיקר בפודקאסטים הפופולריים של טאקר קרלסון וג'ו רוגן. קרלסון ורוגן טוענים שהם אינם אנטישמים, אבל זו היתממות. הם נותנים במה עצומה לאנטישמים מובהקים ומכחישי שואה (כמו יאן קרול וקנדס אוונס), אקדמאים שונאי ישראל (כמו ג'ון מירשהיימר וג'פרי סאקס) ופסאודו־מלומדים שמהדהדים את התעמולה האנטישמית שיוצאת מהאקדמיה (כמו דייב סמית' ודריל קופר). מלבדם יש עוד משפיענים שמהדהדים תעמולה אנטישמית שמלווה בתפיסות של לאומיות נוצרית שמרנית, ולפעמים אפילו ניאו־נאציזם (כמו ניק פואנטס או דן בילזריאן).
המסרים הללו מגיעים למיליוני אמריקנים כל חודש, בעיקר צעירים. ממוצע הסקרים עדיין לא מראה השפעה, אבל קשה להאמין שהיא לא תגיע. הצעיר השמרן חשוף היום להרבה יותר מסרים אנטי־ישראליים ואנטישמיים מששמעו הוריו – מסרים שמגיעים אליו מפלטפורמות של פודקאסטרים פופולריים תומכי טראמפ, שהוא סומך עליהם.
הבעיה הזו מסוכנת במיוחד, משום שהאנטישמיות של השמאל נובעת מתיאוריות דיכוי כלליות, שגורמות לו לשנוא גם את ארה"ב. הימין, לעומת זאת, הוא פטריוטי. האשמת ישראל והיהודים נובעת אצלם, כפי שהם מציגים זאת, משמירה על אינטרסים אמריקניים. זה מסר הרבה יותר משכנע לצעיר הימני. תומכי טראמפ הללו "רק שואלים שאלות" מתוך אהבה לארה"ב, ותוך כדי כך מקדמים תיאוריות קונספירציה אנטישמיות, שנראות לצעירים נועזות, חתרניות ואנטי־ממסדיות, מתכון מסעיר לצעיר הרפובליקני.
אם כן, בכל הנוגע לאנטישמיות, הקצוות האמריקניים מימין ומשמאל נפגשים, ומנסים לשאוב למעגל השנאה את האמריקנים המתונים. מי שחשב שימי הלינץ' ביהודים עברו, מגלה שסכרי השנאה במערב נפרצו, אלימות הרחוב גואה, וגלי האנטישמיות מכים ביהודים. אולי כשתגיע ההתפכחות של אותם יהודים "מבקרי ישראל", הם סוף־סוף יבינו עד כמה מדינת היהודים חשובה והכרחית – במיוחד עבורם.