אני מהרהרת בשנה החדשה הזאת יותר ויותר. כמקובל, אני מוצאת את עצמי בעיקר מחפשת מהי הסליחה ההיא שיושבת לי על הלב, ושעליי להניח מחוץ לחיי לפני סיום החגים. לפני שתתחיל השנה באמת.

יום הכיפורים מאחוריי ואני עדיין מרגישה צורך לבקש סליחה מהשנה הזאת שאנחנו עומדים בפתחה. סליחה מראש.

סליחה על כך שעוד לא נפתחת, והנה אני בלי להתבלבל כבר מטילה על כתפייך כל כך הרבה משקל, כל כך הרבה אחריות. עוד לא הספקת אפילו להביא את הגשם הרציני הראשון שלך, ואני כבר בונה עלייך שתהיי גשומה ופורייה יותר מקודמתך. עוד לא הספקת למלא ירח אחד שלם ואני כבר מעמיסה עליך ערימות של תקוות ורגעים שירוו לי נחת. אני לא מתייחסת אלייך כאל שנה חדשה ומצוחצחת, אלא יותר כאל פועל ניקיון שנקרא לנקות אחרי מסיבה מבולגנת שיצאה לגמרי משליטה. וזה לא ממש הוגן כלפייך.

סליחה שאני יודעת מראש שאצפה ממך ליותר ממה שתוכלי לתת לי. שכמו בכל שנה אני בונה על כך שהזמן יעשה בשבילי את כל מה שאני לא מצליחה לעשות בעצמי. סליחה שאני יודעת שלא משנה מה יהיה בשנה הזו, עדיין בסופה אסתכל לאחור וארגיש שגם הפעם את לא הצלחת לעמוד במשימה, ולהעניק לי את תחושת הסיפוק המיוחלת - שהספקתי בך כל מה שרציתי.

סליחה שגם בסופך, שנת תשפ"ו, אעז להביט בעיקר על הקללות שבך, לצקצק בלשוני, ולמהר להעמיס על השנה הבאה אחרייך את כל מה שאת לא היית בשבילי.

אליי ממני

ובאותה הנשימה אצרף גם סליחה נוספת. אליי, יעל של השנה הקרובה.

סליחה שכבר עכשיו אני מפקידה בידייך משימות שאני לא מצליחה לגעת בהן בהווה. ערמות על ערמות של החלטות, ניירת חשובה שהדחיינית שבי מתעלמת ממנה, כאבים שאני דוחקת לפינה, חלומות שאני הודפת ומשליכה אלייך, לעתיד. סליחה שגם אלייך לפעמים אני מתייחסת כאל זרה גמורה, כאילו אנחנו לא אותה אחת ותפקידך הוא בעצם לבצע את כל משימותיי הלא נעימות. אבל את זאת אני. אני של עוד כמה חודשים או עוד שנה. ומה אני בעצם עושה? דוחפת לך הר שלם של דברים לטפל בהם, בזמן שאין לי מושג מה ההווה יזמן לך ממש כמו שזומן לי.

על זה אני מרגישה שאני חייבת לך סליחה.

סליחה על חוסר הסבלנות שלי. אני יודעת שאבקש ממך תוצאות מהירות, שאכעס כשלא אראה שינוי תוך זמן קצר. ששוב אתעלם מכך שדברים קורים באופן תהליכי, שהכול לוקח זמן, שכל שינוי אמיתי מתבשל לאט. שאני שוכחת שצמיחה לא נמדדת בכותרות גדולות אלא בצעדים קטנים, שקטים, יומיומיים. סליחה שכשאני שוכחת אני מטילה את האחריות עלייך. כאילו את אשמה, כאילו הזמן לא טוב מספיק.

ולדורות הבאים

ואם כבר נכנסנו לזה, אז סליחה גם מהנכדים שלי. אלו שיום אחד ייוולדו. כבר היום אני תופסת את עצמי לפעמים מדמיינת איך הם יהיו ההמשך שלי או שלנו, את החלל שהם ימלאו בחיי, את השמחה והעונג שהם יביאו לי בקיומם והשיחות שאקיים איתם. ואולי זה קצת לא הוגן.

אולי כבר עכשיו אני נוהגת בחוסר אחריות כשאני תולה בהם ציפיות על מי שהם צריכים להיות בשבילי, במקום להתפלל ולוודא שיבואו להיות פשוט הם. חיים את ההווה ממש כמו שנדרש ממני לחיות, בלי תלות מוזרה בעתיד לוט בערפל.

סליחה מראש, ילדים יקרים שלי ונכדיי שטרם נולדו, אם בטעות אטיל עליכם משקל שלא שייך לכם. והלוואי שאדע לעצור זאת בזמן ולפגוש אתכם ממקום נקי, פשוט, של אהבה בלי חובות, בלי תיקונים, בלי ציפיות חונקות.

בכל שנה אני מתחילה עם הבטחות וכוונות טובות. ומובן שאני לא עומדת בכולן. אבל אז במקום להיות בשלום עם המציאות, במקום לקבל שככה זה וככה אני וככה אנחנו בני האדם, אני הופכת למבקרת הכי קשה של עצמי. אני מתאכזבת, כועסת, מלקה את עצמי ואז שוב זורקת מחויבויות לעתיד.

אני מבקשת סליחה מראש. רוצה באמת להתחיל הכי נקי, בלי הגזמות ובלי עול של ציפיות חסרות גבולות, ולהזכיר לעצמי בכל רגע נתון שאני אנושית. שאעשה טעויות, שאתאכזב מהן, ושזה חלק ממני.

ובכל זאת אני גם מקווה - ואולי כאן מסתתרת הבקשה האמיתית שלי מהשנה החדשה, מעצמי - שתעזרי לי השנה קצת יותר לסלוח לעצמי. לא לחכות לסוף השנה כדי להגיד "טוב, זה מה שהיה", אלא לדעת לסלוח ולקבל אותי גם תוך כדי תנועה. להעריך את מה שיש, לא לחפש את מה שאין. לא לוותר על היעדים אבל לא לשכוח להסתכל גם על הדרך.

אם אצליח ללמוד את זה איתך, השנה החדשה, אולי בפעם הראשונה לא ארגיש שבאת לתקן אותי אלא שאת פשוט באת, ואני כאן פשוט כדי להיות אני.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il