בערב סוכות לפני עשרים שנה, ביום החגיגי הזה שבו עושים את ההכנות האחרונות בסוכה, היום שבו קושרים בחוטים צבעוניים את ארבעת המינים ותולים את הקישוטים האחרונים, היום שבו מרגישים את שמחת החג הממשמשת ובאה ובאוויר נישאים ריחות התבשילים, ביום הזה, לפני עשרים שנה צלצל הטלפון בבית שלנו. אבא שלי הרים את השפופרת, שתק דקה ארוכה ואז נכנס לחדר ופרץ בבכי תמרורים. רבי ציון נפטר.

מעודי לא ראיתי את אבא שלי בוכה ככה וכשהתבררה הסיבה הכול היה מובן. חכם ציון ברכה - הרב של אבא שלי, זה שהחזיר אותו בתשובה לפני המון שנים, זה שישב סנדק בברית המילה שלי, הצדיק שאליו היינו הולכים להתברך בכל הזדמנות, זה שתמונתו הייתה תלויה בסלון ביתנו - איננו. וככה, בעיצומן של ההכנות החגיגיות, עזבנו הכול ועלינו על מונית לשכונת נחלאות. שם, מישיבת המקובלים לש״ם שבסמטת תקוע, יצאה ההלוויה. כשנכנסנו לבית המדרש הצנוע והקטן, המוכר לנו כל כך, זה עם הריח המסוים והמדרגות התלולות, כל הזיכרונות מכל השנים אפפו אותי. הכיסא הריק של הרב, הכיסא שעליו הוא ישב ולמד והתפלל וקירב רחוקים ועשה צדקות ופעל ישועות, הסטנדר המיותם, כוס התה שעוד הייתה מונחת על השידה הנמוכה. אני זוכר את פניו הנפולות של אבא שלי, את הדמעות שלו שלא הפסיקו לזלוג כמו גם לשאר התלמידים שהעמיד חכם ציון במשך השנים ועכשיו מילאו את הישיבה שפופים כיתומים. בחג הסוכות ההוא אבא שלי ממש נאבק על מצוות ״ושמחת בחגך״. הפרידה מחכם ציון הייתה לו קשה מנשוא. במובנים רבים חכם ציון היה כמו אבא של אבא שלי. הוא היה המשענת שלו בעולם. ואני מיום עומדי על דעתי גדלתי על "סיפורי חכם ציון" ועל ביקורים אצלו.

איש קדוש היה חכם ציון, תלמידו של הרב מרדכי שרעבי זצ״ל. ובישיבה שהקים בנחלאות לא היו גינונים של ישיבה במובנם המקובל. גם לחכם ציון עצמו לא היו הנהגות רבניות מקובלות. הוא היה יהודי מאוד־מאוד פשוט, סגפני אפילו. כזה שכל חמדות העולם ממנו והלאה. על אמת. אדם שלא מרבה במילים, חוץ ממילות התפילה והלימוד כמובן. הוא לא היה מהרבנים האלה שדורשים דרשות, שמחדשים חידושים או שמרביצים תורה להמונים. הוא לא היה מחזיר בתשובה כריזמטי כזה שמוכיח הוכחות ניצחות ומשכנע שכנועים, הוא אפילו לא היה דמות לבבית או חמה במיוחד. בדיוק להפך. חכם ציון היה יהודי חרישי ונחבא אל הכלים. הוא היה בבחינת ״גביע שעלה על גדותיו״. ההשפעה שלו על התלמידים שהתקרבו אליו הייתה מעצם נוכחותו. הם חוו חוויות רוחניות עוצמתיות מאוד רק מהשהות במחיצתו.

שנים התהלכתי בעולם וניסיתי להבין מה גרם לאנשים לחזור בתשובה אצל חכם ציון. מה הדביק אותם אליו כל כך. מה גרם לאבא שלי להתקרב אליו ככה. שנים שלא מצאתי תשובה שמניחה את הדעת. ורק בשנה-שנתיים האחרונות הבנתי שכנראה, זה בדיוק הסיפור. הבנתי שאצל חכם ציון יש ממד כזה שקשה לתפוס בשכל. עניין רוחני של ממש. עניין של נשמות.

אי אז באמצע שנות ה־80, נחלאות היא שכונת מרזבים חלודים, חצרות עם בתי שימוש משותפים, השכירות הנמוכה מושכת אליה סטודנטים תפרנים, אמנים, נוודים ופריקים למיניהם. וככה, אל דירה ברחוב דביר 6, הגיע יום אחד אבא שלי שבדיוק עזב את בית־שאן, עיר הולדתו. את רוב הזמן הוא העביר אז בנגינה ובציור. בחדר הסמוך התגורר סטודנט תל־אביבי למשפטים ששמו היה חיים מזרחי. בפטיפון שלהם חרקו תקליטים של ג׳ו קוקר, דייר סטרייטס וקאמל. עשן מתוק נישא בחלל הדירה ובתיאטרון פרגוד שבקצה השכונה הופיעו הברירה הטבעית ולהקות ג׳אז מקומיות. עד שיום אחד נכנס לחצר יהודי מבוגר עם קסקט וזקן מלבין וחיפש אנשים שישלימו לו מניין. וככה, הבחור עם הגיטרה מבית־שאן והסטודנט הג'ינג׳י מתל־אביב הלכו איתו ומאז לא עזבו. שנים על גבי שנים שהם נשארו שם, להתפלל, לגרוס זוהר, ללמוד שער הכוונות ובן איש חי הלכות. והימים עברו, ואבא שלי, אברהם, מתחתן עם אמא שלי, אפרת, ונולד להם ילד והוא אני. וחיים מזרחי מתחתן עם ימימה ונולדת להם בת והיא שולי, זו שלימים תהיה אשתי. כן, אפשר להסתכל על הסיפור הזה כמו צירוף מקרים נחמד. אפשר להפטיר ב״איזה עולם קטן, יא אללה״. אבל אני בוחר להסתכל על זה אחרת. אני בוחר לראות את העומק המיסטי שיש בחיים האלה. אני בוחר להאמין שחכם ציון ברכה זצ״ל ידע כבר אז שיום אחד לשני הבחורים האבודים שהשלימו לו מניין יהיו נכדים משותפים. איזה פלא.