כשנולדתי לא העלתה אמי על דעתה שיום אחד אצטרך לשרת בצבא. כולם חשבו אז שמלחמות ישראל הן שלב זמני, תופעת לוואי של ימי הקמת המדינה, ושהעתיד הקרוב יביא לנו שלום. בתור ילד אני זוכר שהפסטיבלים והרדיו היו גדושים בשירי שלום. מה נשאר מכל זה? מי מאיתנו עוד משלה את עצמו שילדיו לא יצטרכו לשרת בצבא?

אני מאמין שהעתיד יביא לנו הרבה טוב – אבל כל זה נדחה לעתיד הרחוק. הרבה מהרעות שמלוות אותנו הן אכן מחלות ילדות של קיבוץ הגלויות והקמת המדינה; אבל מתברר שלמדינות יש ילדות ארוכה מאוד. יום אחד תיחלץ מדינת ישראל מגיל ההתבגרות, אבל אנחנו כנראה כבר לא נהיה כאן ביום ההוא. לדור שלחם במלחמת העולם הראשונה קראו במערב "הדור האבוד". אנחנו לא דור אבוד, אבל אנחנו דור המדבר; או ליתר דיוק, דור הסוכות.

רבי אלעזר מוורמייזא היה מחכמי גרמניה במאה ה־13. חייו היו קשים; בין השאר רצחו נוצרים באכזריות את אשתו ושתי בנותיו. בספרו "הרוקח" הציע רבי אלעזר הסבר מקורי לשאלה אילו סוכות מנציח חג הסוכות. בתיאור נדודי ישראל במדבר לא מסופר שגרו בסוכות. רבי אלעזר הסביר שהסוכות שמזכיר החג היו אוהלי סיירים קדומים, ששימשו את הלוחמים בתקופת כיבוש הארץ: "כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען, אז ישבו ישראל בסוכות". רבי אלעזר הסביר למה נחוץ היה לתעד את התקופה הקשה ההיא: "שלא יחשבו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל".

אנחנו דור הסוכות, שעדיין לא זכה למנוחה ולנחלה. אנחנו לא נזכה לראות שלום בארץ; אבל אפשר לקוות שנינינו יזכו לכך. זו רק דוגמה להרבה תהליכים חיוביים אחרים שמתחוללים בארץ בקצב איטי, ואנחנו כנראה כבר לא נזכה ליהנות מפירותיהם. המיסים שלנו יממנו את הקמת הרכבת התחתית של תל־אביב, המטרו, אבל בני דורי לא יספיקו לנסוע בה בדרך לעבודה. זוהי דוגמה שטחית, שעוזרת להבין שמדובר בשלב טבעי ומתבקש: כמו שדור יהושע בן נון כבש את הארץ עבור הדור הבא, כמו שהקדמונים נטעו חרובים עבור ילדיהם, כך גם אנחנו מוכנים בשמחה לזרוע כדי שנכדינו יקצרו.

זה דורש מאיתנו הרבה סבלנות. פעמים רבות אנשים אומרים לי כמה מתסכל אותם שעוד יש הבדלים בהלכה, בתפילה ובמנהג בין יוצאי עדות שונות. אני לא חושב שזה אסון; גיוון אינו תקלה, אלא ברכה. אבל במידה שיש הפרדה נחרצת מדי בין עדות, היא בוודאי תתמוסס בעתיד. אני יודע זאת כי היא כבר מתפוררת. חוקרים משערים שבין שליש לחצי מהנישואים בישראל הם בין־עדתיים. אחרי שלושה דורות כאלו אף אחד כבר לא יֵדע אם הוא אשכנזי או ספרדי. אכן, גם אז מן הסתם יהיו כאלו שיתעקשו לחפש אתרוג בגודל של כדורסל, כמנהג סב־סבם מתימן – ומה רע בכך?

יש אנשים שהתשובה הזו מתסכלת אותם, כי היא דוחה את הפתרון מעבר לאופק תוחלת החיים שלנו. אך מה לעשות, זה הקצב שבו ההיסטוריה עובדת. הרב גורן ניסה לזרז את הקצב של איחוד העדות, כאשר כפה על כל בתי הכנסת בצה"ל סידורים בנוסח ספרד, שהוא כינה "נוסח אחיד". זה לא עבד כל כך טוב, כמו שיודע כל מי שהזדמן לו לבקר בבית כנסת צבאי בשנים האחרונות. סבלנות.

לא תמיד צורכי השעה מאפשרים לנו את הסבלנות הנחוצה. התבצרותם של החרדים בכיתתיות המתנכרת שלהם, גם היא בעיה שהזמן גרמה ושהזמן יפתור. הבעיה היא שהזמן הוא אומנם מורה גדול, אך הוא נוטה להרוג את תלמידיו. במקרה המסוים הזה הסבלנות מוגבלת: יש דברים שנוכל לחכות להם שלושה דורות, אבל את החיילים שחסרים בעזה אנחנו צריכים עכשיו. גם זה ייפתר, בעזרת ה'; ועל התסכול לנוכח ההשתמטות החרדית מקילה ההכרה שלמרות הכול גם זו כנראה בעיה זמנית.

סוכות הוא חג של פרספקטיבה. הוא מזכיר לנו שגם לאבותינו לא היה קל, שגם הם עברו תקופות קשות, שלהיסטוריה היהודית יש הקצב שלה, ושצריך להודות על מה שכבר קיבלנו. ובעזרת ה' נזכה לעוד טובה וברכה – מחר, או מחרתיים, או בעוד מאתיים שנה. יש לנו סבלנות.

motzash.navon@gmail.com