בלילה הראשון למלחמה לא ישנתי, כמובן. כמעט אף חייל אז לא ישן. אולי רק הנחתי את הראש לשעה-שעתיים על קיטבג במחסן. בלילה השני והשלישי כבר התמקמתי עם שק"ש צבאי בצידו של הנגמ"ש. ביום הרביעי התחילו להגיע התרומות. בתחילה מזרני יוגה דקים (אחד מהם משמש עדיין את המתבגרת). אחריהם מיטות שדה ששכבנו בהן בתורנות. ואחרי שבוע או שבועיים התחילו להגיע אוהלי קמפינג קטנים. בתחילה חלקנו שלושה או ארבעה באוהל. בהמשך התרווחנו קצת יותר. ובערך חודש אחרי תחילת המלחמה כבר היו לכל חייל אוהל משלו, ומיטת קרטון אישית שספגה אליה את צורת גופו בהדרגה. גם את המחפורות שלנו הלכנו ושיפרנו עם כל מעבר. במרחב השלישי שבו התפרסנו כבר בנינו תנור בוץ מאולתר, ובמרחב הרביעי הקמנו מפסולת ארטילרית מטבח־עץ מאובזר.

אני זוכר את הפעם הראשונה במלחמה שבה דרכו רגליי בתוך מוצב. בדיוק חזרתי מהפוגה קצרה בבית, ואל המיקום שהורו לי להגיע אליו, הבאתי את שק השינה ואת האוהל האישי. אך מפקד הסוללה הצביע על מבנה לבן עשוי מתכת ואמר: הנה, כאן אתה ישן. הסתכלתי במיטת הברזל החשופה (נותר מקום פנוי רק בקומה העליונה, ליד הדלת), והתקשיתי לקבל את העובדה שבחודשיים הקרובים זה הולך להיות הבית. הלכתי ליד גדרות התיל שנמתחו סביב המבנים, הצצתי אל חדר האוכל הגדודי המרוצף, ומצאתי את עצמי מתגעגע אל מיטת הקרטון שבמחפורת, שלא מוטבעת בחותם הסופיות.

אחת ההלכות הכי יפות היא זו שמורה להתחיל לבנות את הסוכה מיד עם צאת יום הכיפורים. לצאת ממצווה למצווה. ללכוד את הרוח ולקבוע אותה במסמרים. לבנות בתים לחלומות. לתת להם ידיים ורגליים. לא להסתפק בהבטחה כללית שנהיה טובים יותר, אלא להראות איך אנחנו מיישמים את זה בשטח.

כוחה של הסוכה נובע מן הידיעה שבעוד שבוע תפרק אותה. הרי החלק שהכי מפחיד אותנו בשינוי, אישי או ציבורי, הוא הקביעות. הרתיעה מכבילת עצמנו בהתחייבויות שאנחנו לא יודעים אם נעמוד בהן או אם נרצה בהן. לכן חשוב כל כך לדעת ששבעה ימים וזה נגמר. זו הבטחה דרמטית של כל הצדדים: זה הולך להיות רק לשבוע. אין שום התחייבויות. המינוי לא מתחדש אוטומטית. להפך, גם אם תרצו להישאר בסוכה אחרי החג אנחנו נחייב אתכם לצאת. ועכשיו, עם הידיעה הזאת, איך הייתם רוצים שהשבוע הזה ייראה?

ומתברר שדווקא הידיעה שזה זמני מאפשרת לנו חופש. לקשט את הדפנות בקישוטים בומבסטיים, ילדותיים. להכניס אורחים מכל הכיוונים, כי ברור לכולנו שהם לא יישארו בעוד שבעה ימים.

החברה הישראלית חיה עם הרבה פחד. אנחנו מפחדים שנהפוך לספרטה או מנהטן או איראן. אנחנו מסתכלים על טבלאות דמוגרפיות, על סקרי עומק, על מגמות חברתיות, ומפחדים שבבית שהולך להיבנות כאן לא יהיה לנו מקום. כי השמאל יעלה לשלטון, כי החרדים יהיו הרוב, כי הימין הולך ומקצין, כי הפרוגרס הולך ומתחרפן. וזה גורם לנו לסגור את הדלתות ולבצר את החומות, ולוודא שצורת החיים הספציפית שלנו תצליח לפחות לשרוד. אבל מה אם היו אומרים לנו שכל זה רק לשבוע. או לחודש, או שנה. נדמה לי שזה היה הכוח שאיחד אותנו בתחילת המלחמה. לא רק תחושת המצוקה והחירום, אלא גם תחושת הזמניות. ההבנה שזו סיטואציה חריגה, רגעית, בלי התחייבויות. כך הסתכלנו שמאלה וימינה, ראינו את נער הגבעות מהשומרון ואת נציג "אחים לנשק" ואמרנו יאללה, ברגע זה, כמו שאתם, אני רוצה לצאת אתכם לקרב. אחר כך נראה כבר מה יהיה.

הסוכות המקוריות, כך עולה בספרי שמואל ומלכים, שימשו פעמים רבות את הלוחמים בשעת המלחמה. התורה כאילו מבקשת להחזיר אותנו למבנים הארעיים שבהם שכבנו יחד עת יצאנו אל הקרב. אל אוהלי הסיירים שבהם נדחסנו זה אל תוך מראשותיו של זה בלי הבחנה. כי מה אכפת לנו, כמה ימים וזה נגמר. ודווקא מתוך הידיעה הזו יכולים היו להיווצר הקשרים הכי בלתי צפויים, החברויות הכי יפות. אחרי החג נדאג פעם נוספת בנוגע לעתיד. אבל שנה חייבת להתחיל מתוך פנטזיה. עם צריך להיוולד מתוך חלום.ביקורת תרבות